| 6/2008
תהיות.. תובנות.. וואטאבר..
אז האמת שאני כבר כמעט חודשיים בארץ מאס או מנוס, הסדר הכרונולוגי של המושג "זמן" איבד אצלי משמעות איפה שהוא ביום שטסתי ואולי באמת הגיע הזמן לאמץ אותו לחיקי שוב.
מאז החזרה אני מרגישה דיי ואקום באיברים הפנימיים, אולי זה דיי מתבקש, ודיי בנאלי וכנראה שנחלת הכלל היא כזו אחרי כל כך הרבה זמן של חוסר מסגרת משווע אבל כבר מזמן הבנתי שצרת רבים היא נחמת טפשים.
דיי אבסורד, שטסתי בעצם במטרה גורפת "לחפש את עצמי" או איך שלא קוראים לזה בבוהמה הרוחניקית וחזרתי למעשה בתחושה של איבוד מוחלט.
אז אני מנסה איכשהו "לסכם" את החצי שנה האחרונה, אבל באמת, באמת שכל כך אי אפשר!!!
גם כששואלים אותי איך היה, מה פאקינג אני אמורה לענות?!
"ענק" "אדיר" "גדול" או כל תיאור אחר בעולם שלמעשה לא יוכל להמחיש לעולם מה היה שם באמת.
חצי השנה הכי טובה שהייתה לי בחיים, הכי מעצבת, הכי קשה, הכי קלה... הכי הכל. אז אני מתאפקת מדיי פעם לא לתת לדמעה קטנה לגלוש שאני שומעת את "מה נעשה" של הדג נחש שמזכירים לי ערבים לא ניגמרים עם יותר מידי סמים ופחות מידי מעש, כשהייתי בטוחה שהשמיים הם הגבול, ואורי בטח פורט על הגיטרה כמו תמיד.. ושיצאה לי הנשמה עד שסופסוף היינו ביחד... אין דברים כאלה פשוט.
את צחוקים, הערבים ההזויים.. ואין לי מילים, אני מנסה.. ואין.
ומנסה באמת להפנים שהכל נגמר, שהדבר שכ"כ חיכיתי לו "הטיול הגדול" מקבל מימד אנכרוניסטי למדיי.
אין יותר חמון וקאסו (והמבין יבין..) הכל שלנו, שלי!
ואין פה טיפת מקום לספק, אני כ"כ אתגעגע, כ"כ מתגעגעת לשפה, לספרדית המדהימה ולפורטוגזית שהתאהבתי בה עם הזמן, ולעם הברזילאי המטורף הזה, שבחיים לא נתקלתי בכזו שמחת חיים, לסלנגים המגניבים, לעובדה שהם תמיד חייבים לגעת, שהם כאלה סתומים בלחץ, שהם כאלה סטלנים שאין דברים כאלה בכל העולם, לטוסיקים המהממים בחוטיני, לקפוארה על החוץ והעברית הקלוקלת של המקומיים, למבטים מלאי הזימה, לחופים (!!!) ולקפיריניות 24 שעות ביממה, למסיבות המטופשות האלה, לבופה ואוכל הזועתי שלא פעם גרם לי להצטער על היום שנולדתי.
ולציפייה הזו, לבוקר חדש שמי יודע מה הפעם הוא טומן בחובו.
אז אני משתדלת להביט בתמונות מפעם לפעם, להזכיר לעצמי כמה הכל היה פרוע לפני קצת פחות מחודשיים.
ובנתיים אני פה, מחזיקה בעבודה או לפחות משתדלת ועם חלומות מכאן ועד הונללו ובחזרה.
העניין הוא, שאני לא בטוחה מאיפה כדאי או מומלץ להתחיל.
ובנתיים, כמה מפתיע, אני נחה על זרי הדפנה בחוסר מעש משווע ואומרת שוב לעצמי "עוד מעט" למרות שנדמה לי שהעוד מעט הזה ממתין לי יותר מדיי זמן.
אז אני מעסיקה את עצמי ומשתלדת מפעם לפעם להיפגש עם הבריות כדי לא לאבד שפיות מוחלטת בידיעה ברורה שכבר איבדתי צלם אנוש מזמן.
ואולי כנראה אני תמיד אהייה כזו, אזוטרית. ויותר מזה, נדמה לי שבאיזה שהוא מקום למדתי לאהוב את זה, את ה"פצע" הזה שתמיד יהיה לי ויגרום לי לאי שייכות תמידית, לדיכאונות התכופים, לריקנות ובאותה נשימה בדיוק לעליונות מסויימת.
כי ככה זה, כמו שברי אומר... "...לאהוב את עצמך, לא מול המראה.."
אנומליה נצחית.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
