בובת חרסינה הקטנה שלך.

"I Want To Know What It Feels Like To Care About Something Passionately"

הרגע הזה שבו נמאס לי מהכל. שבו לא אכפת לי משום דבר והדבר היחידי שאליו אני שואפת הוא להעלם מהעולם.

שומדבר באמת לא מצליח לי. שומדבר.

חשבתי שאני טובה יותר מעולם, הרעפתי על עצמי שבחים. הצבתי לעצמי רף גבוה להצלחה, רף שאני לא מספיק טובה כדי לעמוד בו.

אני חושבת שבפעם הראשונה בכל חיי אני באמת באמת מרגישה כמו הכישלון הכי גדול, כמו אכזבה מטורפת.

לא הרגשתי כישלון כשידעתי שאני לבד מול כל העולם, אחרי שהחברים שלי נטשו אותי כי בסך הכל לא התאימו להם החברים שלי, לא אחרי הפרידות, לא אחרי הפעמים שהתנהגתי כמו כלבה מהגהנום כלפי האנשים שאני הכי אוהבת. לא כשעזבת. לא כשאיכזבתי.

היום, אני אוסף כשלונות ואכזבות. בושה מהלכת על שתיים.

אפילו בלהרגיש נכשלתי.

אני מנסה להרגיש את הכאב הזה שבכישלון.

המוזיקה הדכאונית והמבאסת ביותר שאני מוצאת. אורות כבוייםף שוכבת על המיטה ממש במרכז החדר מקופלת כעובר, מתחבאת מתחת לשמיכה שאפילו אני עצמי לא אראה שאני יודעת להרגיש. אני מנסה לבכות.

אני מצליחה לבכות.

אני משתיקה את עצמי אחרי פחות מדקה וחצי.

נהייתי אדם אטום, אדם חסר רגשות, אדם שפוגע בשביל הסיפוק האישי שלו, בשביל השקט הנפשי שלו.

פעם קראו לי מפלצת. אולי היום אני באמת כזו.