בובת חרסינה הקטנה שלך.

מעולם לא סיימתי את התקופה הזו של השנה נסערת כל כך.

אפשר להגיד שהתקופה הזו התחילה עבורי כבר לפני שבוע. יום הזיכרון לשואה והגבורה. מי שראה אותי באותה יום יכול היה לדעת שעשיתי צחוק מהיום הזה, מעט התביישתי בעצמי. אני יודעת, שזה פשוט היה כבד עבורי, שנה אחרי המסע לפולין הכל נראה לי הרבה יותר אמיתי וחיי, חשוב ומשמעותי להמשך הקיום שלנו כעם. אמנם, יש אחד שראה את הדמעות בעיינים שלי במהלך הטקס של התיכון שלי, כל שאר הזמן זה לכאורה רק עובר ליידי, הצלחתי לעבוד אפילו על עצמי שזה לא מזיז לי.

אתמול, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פועולות האיבה. לכאורה, שוב, גם היום הזה עובר ליידי. בצפירה אני עושה טובה לעצמי ונזכרת בסבא רבא שלי שנרצח לפני שנים רבות כל כך, על היום ההוא שבו הבת הקטנה שלו, השביעית במספר, סבתא שלי, נולדה. הוא הספיק לראות אותה לכמה שניות. טרגי. הקושי האמיתי אצלי מתפתח כשאני רואה את 30 החיילים והחיילות שעומדים בצד, בוגרי בית הספר, חברים שלי עד לא מזמן. במקביל קוראים שמות של החללים, אלו שלמדו אצלנו בתיכון. השמות שלהם עושים לי רע. הם לא הספיקו לחיות הרבה יותר ממני, אבל עבר כל כך הרבה זמן מאז שהם מתו. אני עושה חישוב מהיר בראש. ביולי הקרוב השכבה שלי מתחילה להתגייס. חלק מהחברים שלי הם כבר חיילים, הם כבר מסכנים עצמם. עוד חמש שנים, כשנער ונערה יעלו שוב ויקראו את שמות הנופלים של התיכון הסבירות ששמו של מישהו שישב איתי אתמול באולם הספורט יקרא היא כל כך גבוהה. אולי הנוער שלנו לא כל כך מקולקל, אולי אנחנו עדיין מוכנים להקריב עצמו למען המדינה, למען אחרים. ההמנון מסיים את הטקס, אני שרה כהרגלי. מתוחה. ראש מורם, זקוף. בקול גדול. בעוצמה. בכל הפטריוטיות, הציונות שאני מגייסת. אני רוצה שהחברים שלי שמפחדים מקרבי ובכוח מורידים את הפרופיל ישמעו את הרגשות שלי, את כל מה ששהמנון מייצג עבורי. אני רוצה שגם הם ירגישו ככה. אבל הם לא.

יום העצמאות, החגיגות, אולי משכיחות ממני לרגעים את המחשבות הדרמתיות שלי על הסטטיסטיקה.

אבל הערב, הרגשתי גרוע מכל הימים. כמו בכל שנה הצטרפתי למשפחתי באירוע המסכם של מצעד החיים. אבא שלי עובד באירוע ולכן בערב מאז שאני זוכרת את עצמי בכל יום עצמאות אני נוסעת למופע המרכזי. המופע מלא בני נוער שחוו שבועים. שבוע בפולין ושבוע בארץ. הם מרוגשים והם מאושרים והם שרים הרבה "אבינו שבשמים", "אדון עולם" ו"משיח משיח משיח".

אני מתחילה להרגיש מועקה כשהם חוזרים פעם אחרי פעם על האמירה שזה הבית שלהם. האחראים על הטקס אומרים להם שזה הבית שלהם. וגם הילדים עצמם "מהרגע שנחתתי אני מרגישה כאילו לכאן אני שייכת, כאילו חזרתי הביתה" חתיכת זונה שרמוטה!@#!@$ זה הבית שלך?! אז בואי ותעשי את הצעד, בואי ותתגייסי כמוני. צרפת, ברזיל, ארגנטינה, קנדה, ארה"ב, אוסטרליה, בלגיה, דרום אפריקה, אני לא יודעת מאיפה את אבל זה כולכם! אם זה הבית שלכם אז למה לכם יש את הפריבילגיה הזו לסיים את התיכון בנונשלנטיות להתרכז במשמעות החיים ובאיזה קולג' אני אבחר, כשאנחנו כאן! הנוער הישארלי! אנחנו נתגייס לצבא! אנחנו נמות! אנחנו נגן על הארץ הזו! רק כדי שאיזו זונה שרמוטה שתחליט להתבולל בעוד עשר שנים תדע שיש לה מפלט. שיש לה בית. אני לא יודעת מה איתכם, אבל בשביל הבית שלי אני אעשה הכל. אז אומנם גם לנו יש משתמטים ומורידי פרופילים. כוסאמא שלהם. אבל אני?! מה איתי?! מה עם החברים שלי שחונכו כהלכה, שהתגייסו וייתגיסו לקרבי שימותו, עבור הבית שלהם?! לא. את לא תעמדי לי פה עם דגל ישראל ותגידי שזה הבית שלך. את תבואי לפה ותוכיחי לי שאנחנו שוות.

זו הפעם הראשונה שלא היה אכפת לי מי עומד ליידי, אני צרחתי את ההמנון בסוף המופע, רציתי להאפיל על הרמקולים הענקיים. שכולם ידעו שככה אני מרגישה. זה הבית שלי! לא שלכם! אל תפלשו אליו ואל תגידו שהוא שלכם אם אתם לא מתכוונים להחזיר לו משהו בתמורה.

אני יודעת שאני מגזימה. אני יודעת שיש הרבה שהם לא כאלה. הרבה כאן שהם לא כמוני. והרבה שם שכן יבוא וכן יעשו למען המדינה.

התחושה הכוללת שהייתה לי גם היום בערב וגם בהכרות מוקדמות עם נוער יהודי מניו יורק הוא שזה פשוט לא בראש שלהם. הם בקושי מבינים את החשיבות.

משגעת אותי העובדה שאנחנו פה במלחמת קיום, גם החיילים וגם האנשים חסרי האונים שנרצחים באירועי טרור. קשה לנו מספיק להגן על עצמנו, מאיפה יהיו לנו את הכוחות להגן עליהם אם הם לא מתכוונים לעזור.