בובת חרסינה הקטנה שלך.

פעם הייתה לי פנטזיה، אחת כזו דיי מביכה. אני מופתעת מהרצון שעלה בי פתאום לשתף אותה פה.

מאז שהלכת، מאז שעזבת בברוטליות כזו את חיי לא יכולתי לאהוב איש. על כולם דימיינתי אותך، את הפרצוף המאיים הזה שלך، זה שלא מבין כמה הוא פוגע. זה שלא מבין את עוצמת החורבן שהשארת מאחורייך כשהלכת. לא רציתי לאהוב، לא רציתי להיפגע. זה אולי טיפשי אבל כל אלו שאני הרסתי، אנע מאשימה את הכאב שלהם בך. ששברת אותי.שהרסת. ומאז، מאז אני חולמת למצוא אהבה، כזו נקייה، של מישהו שיבין אותי מהבסיס، את הכאב שקבור עמוק. הייתה לי פנטזיה של ילדה. להתאהב דרך הבלוג הזה. מישהו שיקרא בין הכתבים שלי، שלשם שינוי יוכל לפענח את האני האמיתית הכל כך מורכבת. שיאהב אותי בלי לשפוט ובלי לצפות. חשבתי، קיוויתי، שמישהו... מישהו יאהב כל כך בלי להכיר، אולי יגיב פה במפתיע בגילוי בלתי רגיל של אכפתיות שלא ברור מה מקורה. והרומן האינטרנטי המפתיע יהפוך להיות כל מה שחלמתי עליו. אני לא יודעת מה גורם לי לשתף، אולי ההבנה שהאביר שלי כבר לא יבוא ובטח לא מפה. אולי הרעיון כבר לא כזה מביך אותי، הפנטזיה נעלמה עם הילדה שהייתי.