בובת חרסינה הקטנה שלך.

לפעמים אני כועסת על עצמי כל כך,

כועסת על אותו היום, אותו הרגע, בו לא הייתי שלך.

לאחרונה, אני מלאה תהיות.

האם זה בסדר שלא הייתי שלך, אם אתה לא מוכן להיות שלי?

בכל בוקר מחדש אני פותחת דף חדש

ובלילות, סוגרת את אותו הספר המאובק.

האם זה כל כך נורא לחיות בתוך פנטזיות?

מתפתלת, נאבקת, נלחמת - רק רוצה לשכוח.

אבל אתה נשאר שם, נאחז בכל הכוח.

אני ממשיכה לתהות, האם אי-פעם זה יעבור?