יומנו של כותב יומרני

יש מעל התיבה הזאת של הכתיבה שורה של "בחירת מצב רוח".
רציתי לבחור באחד שהכי יתאים לאיך שאני מרגיש כרגע, אבל מסתבר של"ריק" אין שום סמיילי.

אז השארתי את זה כעיגול לבן ריק.

אולי הוא לא ריק.

אולי הוא עיגול לבן מלא.

לא יודע, זה עניין של חצי כוס.

אחרי שבועיים של שיעולים בלתי פוסקים, כאבי גרון שנוצרו מהשיעולים הבלתי פוסקים,

חוסר שינה מכאבי גרון שנגרמו מהשיעולים, סוף סוף הפסיק לכאוב לי,
אז הלכתי למקום ממש רועש שהייתי צריך לצרוח כדי לדבר עם אנשים. אז שוב יש כאב גרון. וחזרו גם השיעולים.

לפעמים נראה כאילו עדיף פשוט לשים את החיים שלך בצד, ולתת לאנשים אחרים לנהל אותם.
לתת לאנשים שיכולים לראות את כל הצדדים ואת כל ההשפעות לבחור את הדרך של החיים שלך.
כי, אם נודה באמת, לא משנה איזה בחירה בנאדם עושה בחיים שלו, הוא יצטער עליה בסופו של דבר.
ולא רק אם הבחירה רעה. גם אם זאת הבחירה הכי טובה שהוא יכל למצוא באותו רגע נתון, הוא יצטער אחר כך על זה שהוא לא בחר בחירה יותר טובה.
ואם היה אפשר פשוט לתת למישהו אחר, או אחרים, לחיות את החיים בשבילך;
לעשות את הבחירות שלך;
להחליט את כל ההחלטות שאתה ממש לא רוצה להחליט;
לחשוב את המחשבות שאתה שונא לחשוב;
להרגיש את הרגשות שאתה מתבייש להרגיש;
לשמח את האנשים שכלכך קשה לך לשמח;
                                                        לפגוע באנשים שאתה כלכך לא רוצה לפגוע בהם..........
לפעמים זה נראה כאילו זה היה הרבה הרבה יותר פשוט.

כל אחד הוא לפעמים ענן.
אני זוכר שלפני כמה ימים ראיתי ענן בשמיים.
ענן אחד, קטן, בודד.
הענן היחידי שנראה בשמיים בהירים לחלוטין.
ענן שחור ועצוב בשמיים כלכך כחולים.
באותו הזמן רציתי לכתוב על זה שיר.
אבל לענן כזה לא מגיע שיר.
לענן כזה אפילו לא מגיע סיפור.
לענן כזה, מסכן ובודד, מגיע רק ייחוס.
רק להזכיר אותו, את הענן הבודד,
שמרחף לו לאיטו בשמיים הכחולים,
לא קובע את דרכו שלו, רק מרחף,
נתון לחלוטין לחסדיו ולגחמותיו של הרוח,
מסכים ללא בחירה במסלולו בשמיים.
כל אחד הוא לפעמים ענן.

לפני די המון זמן כתבתי פוסט שכולו היה סיפור על פאזל, ולמה אני שונא פאזלים.
אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שפאזל הוא דבר מושלם.
נכון שהוא מורכב מהמון חתיכות, וכשרק מקבלים אותו הוא נראה מרוסק ושבור למיליון רסיסים, אבל בסופו של דבר הוא מושלם.
כמה שאני לא אנסה, אני לא יכול להפסיק לקנא בפאזלים.
רק בגלל דבר קטן שמאפיין אותם.
העובדה שבכל פאזל, לא משנה מכמה חלקים הוא מורכב,

ולא משנה איזה תמונה הוא יוצר, בכל פאזל, אם הוא לא פגום, יש תמיד את כל החלקים.
בפאזל שולט העיקרון שאם תתמיד ותתאמץ, בסופו של דבר תמצא את כל החלקים ואת המקום הנכון שלהם, יהיה לך פאזל שלם.
אבל בני אדם הם לא כאלה.
נכון שהם מורכבים מהמון חתיכות, ובשלב מסוים מרגישים כאילו הם מרוסקים ושבורים למיליון חתיכות.

אבל כאן, בשונה מפאזלים, אין ודאות בקשר לשלמות.
למצוא את המיקום הנכון של כל החלקים זה הרבה יותר קשה בבני אדם, כי פשוט אין מקום נכון.
לא משנה כמה מתמידים, אי אפשר למצוא את כל החלקים ולהשלים בנאדם.
תמיד יהיו כמה פיסות חסרות, שאי אפשר להשלים, ואי אפשר למצוא להם את המקום שלהן.
בני אדם הם לא פאזלים.
לפחות לא אני.

תנסי להתסכל במשקפיים שלי, פתאום הכל יראה לך יותר ברור.

תנסי להרגיש עם הידיים שלי, פתאום הכל ירגיש לך יותר סגור.

תנסי לחשוב עם הראש שלי, פתאום הכל ידמה לך יותר מסובך.

תנסי להבין עם הלב שלי, פתאום לא תביני את מי שאיתך.

והנה שיר שכתבתי כשהיה כבר חושך בחוץ, והסתכלתי על החלון, וראיתי רק השתקפות.
הוא די מתאים, בצורה מפתיעה-משהו.
מתאים למצב רוח, מתאים לסביבה, מתאים לחיים :

האיש בחלון / רע שרון

כשחשוך מסביב ואין מה לעשות
את האיש בחלון אפשר אז לראות.
הוא נראה די רגיל, שתי עיניים ופה,
וראש שעומד על צוואר וחזה.

האיש בחלון אוהב לדבר
בעיקר על עצמו ומעט על אחר
הוא מספר על עצמו סיפורים של גבורה
חלקם הם אמת, אך רובם אגדה.

האיש בחלון מוקף אנשים,
אך רק למעט הוא קורא חברים.
צוחק בגלוי, ובסתר בוכה
נפתח מול עצמו ונסגר כשיוצא.

אוהב הוא אחת ומחבב עוד שלוש
פוחד מקשרים ופוחד גם לנטוש
מבין את הכל אך אינו מבין כלום
איש די שקוף בחלון די אטום.

וכשמסביב כבר מואר, עולות שאלות
כי דבר די מוזר אז ניתן לגלות -
החלון לא חלון, הוא יותר כמו ראי,
והאיש בחלון הוא בעצם...
אני.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

(בואו נסתובב בקרוסלה.

נראה בכל שנייה אדם אחר.

שעומד בנוף אחר.

שעושה דבר אחר.

עד שנסתובב מספיק מהר, וכולם יראו כמו כתם אחד מטושטש ולא ברור.

ולא נדע מי עומד איפה, ומי עושה מה.

ויהיה לנו טוב.)

טוב נגמר גם הפוסט הזה.
וכנראה שהוא לא הדבר היחידי שנגמר.
אבל ככה זה, כל דרך שבוחרים ללכת בה נראית לא נכונה בהתחלה.
אולי באמצע.
אולי גם בסוף.
וזה הסוף.
ובסוף, יהיה טוב.