| 6/2009
 סוף לפעמים הוא פשוט סוף.
אפילו לי כבר נמאס עם הפסקות הארוכות האלה בין פוסט לפוסט.
אם היתה לי דרך לפרסם יותר בתכיפות, הייתי עושה את זה.
ואני כבר מפסיק להאשים את הצבא, לא פרסמתי לפני שבועיים כי פשוט לא מצאתי כוח.
טוב, אני אתרכז בנוכחי, ולא בתירוצים.
יש אגדה על אריות. לפי האגדה, כשאריה נולד, נותנים לי טיפה לגדול וללמוד את דרכי הטבע.
ללמוד קצת על ההישרדות, על החיים, על העולם.
ואז, כמו מעין טקס חניכה, זורקים אותו מצוק, ונותנים לי להתמודד לבד עם מה שיבוא מולו.
רק כאשר הוא מצליח לטפס חזרה מהצוק, הוא נחשב בוגר, ומקבל את הכבוד שמגיע לו.
אולי זה לא אריות. אולי זה זאבים.
טוב, זה לא ממש משנה.
מה שחשוב זה הפן של ההרס העצמי.
האריה/זאב מקבל את זה על עצמו, ונכנס ל"מבחן" הזה בהסכמה.
לא יודע. אני לא כלכך בטוח שאני מוכן להרס כזה רק בשביל להתבגר.
אני לא חושב שאני מוכן לפגוע בעצמי רק כדי לקבל כבוד.
מהבחינה הזאת, אני כבר מעדיף להשאר ילדותי.
וזה מוביל אותי למשהו אחר.
טוב, מילא להרוס את עצמך בשביל להתבגר.
זה עוד איכשהו מתקבל, כי זה דבר שאתה מחליט לעצמך, ועושה אותו מתוך בחירה.
אבל יש דבר אפילו יותר גרוע.
מכירים את האנשים האלה שיורדים על אחרים רק כדי להיראות יותר טוב?
אנשים שצוחקים על חולשות של אחרים רק כדי שיוכלו להלביט את הדברים החזקים של עצמם?
בשני הסוגים האלה מתקלתי, ולא אהבתי אותם במיוחד.
לדעתי, זה אפילו על גבול הפטתי.
אם אתה לא יכול להסתמך על החוזקות ועל היכולות של עצמך, אין טעם להקטין אחרים לרמה שלך או מתחתיה.
אבל יש סוג אחד יותר קשה משני אלה.
אנשים שחייבים להרוס דברים בדרכם, רק כדי שיוכלו להתקדם.
אני בטוח שכולם מכירים כמה כאלה.
חדורי מטרה, שלא יתנו לשום דבר לעמוד בדרכם.
יש כאלה שיחשבו שזה דווקא דבר טוב, אבל אני בכלל לא מסכים.
טוב, אולי לפעמים.
אבל באופן כללי, לפי מה שאני חושב -
אם בשביל לבנות את עצמך אתה צריך לשבור אחרים, זה לא ממש שווה.
קצת נדוש, אבל הרגשתם פעם שמישהו צופה בכם?
יודע מה אתם הולכים לעשות?
קורא את המחשבות שלכם ויוצר צירופי מקרים שנראים לא מקריים בכלל?
קרה לי משהו נורא מוזר.
אני יושב לי בסבבה, באמצע הלילה, באיזשהו מקום מבודד(אני לא אכנס לפרטים).
מקום פתוח, עם הד נחמד.
בקיצור, נורא שעמם לי, אז התחלתי לשיר לעצמי את "somebody is watching me"
(מי שלא מכיר, לא נורא).
אחרי בערך חצי שעה הפעלתי את הרדיו, והקשבתי לאיזה תוכנית רדיו.
לא עוברות 2 דקות, והם משמיעים בתוכנית את אותו השיר.
אז או שלמישהו יש מרגלים ממש ממש טובים, או שצירפי מקרים מתחזקים בלילה.
זה או זה, זה לא משנה. זה או שיש לי הרבה מזל, או שלמישהו נורא אכפת ממני(לטוב או לרע).
רגע, מרגלים שמשגיחים עלי? זה בעצם לא דבר כלכך טוב.
נכון, יכול להיות מצחיק שכל דבר שאתה עושה מושגח על-ידי כמה בלשים טובים שמסתתרים בפחי זבל.
אבל זה יכול להיות מצחיק רק בסרט.
בחיים זה נשמע קצת מטריד.
לדעת שכל פעולה שאתה עושה מועברת לכל מיני אנשים.
לדעת שכל מילה שאתה מוציא מהפה יכולה להוות ראיה נגדך.
לדעת שמצמוץ לא נכון יכול להחשב עילה לדבר הרבה יותר גדול.
ובכלל לא לדעת, איך, למה, ומי.
תחשבו שנייה איך אתם הייתם מרגישים אם אפילו לא יכולתם לדבר עם מישהו/מישהי במסיבה בלי לחשוב שאחרי זה יתחקרו אתכם בקשר לזה.
אשכרה סרט בלשים.
מה שמוביל אותי למשפט האחרון -
אם החיים הם סרט, הם לא שווים את המחיר של הכרטיס.
בכל זאת הספקתי לכתוב שיר.
יש עוד 2-3 בדרך, אבל הם קשים לי לכתיבה.
זה אחד שכתבתי ב 2 וחצי בלילה, תוך בערך חצי שעה.
אבל הוא יצא לי טוב. אני חושב. אני אוהב אותו.
אז הנה :
צמחתי / רע שרון
תלוי מקודקודי, כך הייתי.
ברוחות המריבה
עמדתי.
בפני קרני הגעגוע
שרדתי.
ממשקעי הבדידות
צמחתי.
אך אל מול תלתלות החשד
נפלתי.
רוחות המריבה
העיפוני.
קרני הגעגוע
סנוורוני.
משקעי הבדידות
הציפוני.
ולנגד עיני הנוטרים
צמחתי.
שכל אחד יפרש את השיר איך שנראה לו.
יש לו כוונה אחת.
טוב, הנה משהו ששמעתי -
"אהבה זה
4 אותיות
3 הברות
2 דבילים
ולב שבור אחד"
אמר את זה רון קופמן, שאני אישית חושב שהוא בעצמו דביל.
אבל זה משפט טוב.
נכון,לא נכון, לא יודע.
אבל טוב.
~~~~~
סוף זה תמיד סוף.
לא טוב יותר, לא רע יותר.
סוף לפעמים הוא פשוט סוף.
ואני עדיין צריך ללמוד את זה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: