| 7/2009
 גורל ואמונה הולכים יד ביד.
יום רביעי, ה - 15/07/09. מדור אסטרולוגיה בעיתון "ישראל היום" במזל שור :
"לא מתאים עכשיו להתעסק עם מה שהיה, התרכזו בעתיד ובתוכניותיכם. הרפו מקשר שאיבד ממשמעותו, תנו לו להתפוגג.
מה שהתאים לכם בעבר כבר אינו מתאים לעכשיו, וזאת בלשון המעטה."
מעניין אם אפשר להרפות מקשר שעדיין לא התקיים.
לא, בעצם לא מעניין.
מה שמעניין זה אם אפשר להרפות ממשהו בכלל.
אומרים שהזמן עושה את שלו, תמיד מרפא את הפצעים.
אבל הזמן הוא יותר כמו....נשיקה של אמא.
לא באמת מרפא את המכה, יותר מרגיע את הילד.
מרכך את הכאב, אך משאיר אותו גלוי.
אז בשביל מה בכלל להמשיך הלאה?
בשביל מה לתת לזמן "לעשות את שלו"?
אולי עדיף...לוותר?
אולי עדיף פשוט להרפות ולקוות לטוב?
או שאולי בעצם עדיף להלחם, להתעמת, לחפש תשובות?
בעצם, לכל אורך החיים שלנו אנחנו נתלים על צוק.
וכל יום מחדש צריכים לבחור אחת משלוש החלטות :
לטפס,
ליפול,
או רק להמשיך להיתלות.
אז בינתיים, אני תלוי.
תלוי בין עצמי לעצמי,
בין דמיון לאמיתי,
בין פקפוק לאמונה,
בין יאוש לנחמה.
אני אעשה עכשיו משהו שלא עשיתי הרבה זמן.
היה לי רעיון לשיר, רציתי לכתוב אותו, כבר ראיתי אותו גמור,
כבר דמיינתי את עצמי קורא אותו ומחייך, מפרסם אותו ונהנה, מקריא אותו ומתרגש.
אבל אני מוותר עליו.
עבר לו המומנטום.
אני לא אצליח להמשיך אותו יותר מ 2 השורות האלה.
מקווה שהן מספיקות -
"ביקשת שאמצא לך סיבה
כשעדיין חיפשתי אחת בשבילי.
ביקשת שנשמור על חיבה,
כשבכלל לא נותרה בי חיבה לעצמי."
הן בהחלט מספיקות בשבילי.
דמיינו את זה :
אם הייתם הולכים בסמטה חשוכה, כזאת כמו בסרטים הישנים,
והירח מעל הוא החבר היחיד שמלווה אתכם בדרככם.
לפתע הייתם שמים לב לברק רגעי שמזכיר צורה של קנה בפינה רחוקה וחשוכה.
בקיצור - בורחים או ממשיכים?
אני ברחתי כבר כששמעתי את החתול שברח.
או יותר נכון, ברגע שנכנסתי לסמטה כבר יצאתי.
אולי זה גרם לי להראות כמו טמבל.
אולי זה נתן לי חזות של פחדן.
ואולי, רק אולי, עשיתי את הדבר הנכון כדי להימנע מעימות שהיה נגמר לא ממש משהו.
לא ממש משהו בכלל.
יותר מחודשיים היה לי שמור בטיויטות של הפלאפון שתי השורות הבאות :
"מצת שחור וישן,
ללא שום קישוט, ציור או סימן".
יותר מחודשיים, כל ערב הסתכלתי בשורות האלו, וניסיתי למצוא דרך לדמות אותו לעצמי.
יותר מחודשיים ניסיתי למצוא את הדרך הנכונה לכתוב שיר על מצת.
ורק כשהתיישבתי עכשיו לכתוב את הבלוג, והגעתי כמעט לסופו, כתבתי את שתי השורות האלו, והשיר זרם מעצמו.
ועכשיו, יש לי הרבה יותר מחודשיים להיות מרוצה מהתוצאה :
מצת / רע שרון
מצת שחור וישן
ללא שום קישוט, ציור או סימן.
מצת מאובק וסדוק בקצוות,
שמזמן מתוכו לא פורצות להבות.
מצת עם גלגלת שחוקה ובלויה,
עם לחצן שמקליק בדממה עצובה.
מצת שיותר לא ידליק שום נייר,
מצת שברור שזמנו כבר עבר.
אך ידוע לכל, זה ברור ומובן,
שגם במצת עגמומי ומיושן,
גם במצת שמזמן התייאש,
יכולה לשוב ולבעור בו האש.
כי בתוך המצת עוד נמצאת להבה,
שלהבת דועכת, שלהבת קטנה,
חום שמחכה רק לפרוץ מתוכו,
לזה שילחץ כיאה לליבו.
כי באותו המצת, כך ניסה הוא לקרוץ,
תמיד התחבא בתוכו עוד ניצוץ.
עם גלגול, לחיצה, והמון אמונה,
בקליק אצילי הוא יזיל להבה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"בחשכה, אני שומע אותם מספרים
את הסיפור הקר ביותר שסופר אי פעם
במקום מרוחק לאורך דרך זו
הוא איבד את נשמתו
לאישה כלכך חסרת לב.
איך יכולת להיות כלכך חסרת לב? ...
...אני יודע על דברים שלא סיפרת לי,
עשיתי כמה דברים, אבל מאז השתניתי...
...יש לך חבר חדש, ולי יש אחים,
אבל בסוף כולנו נשארים בודדים."
זה היה פוסט מיוחד.
היה בו שיר מיוחד.
את השיר המיוחד והפוסט המיוחד כתב ילד מיוחד.
הילד המיוחד מרבה לעשות דברים מיוחדים.
הילד המיוחד חושב מחשבות מיוחדות על אנשים מיוחדים.
הילד המיוחד מרגיש מיוחד.
אך הילד המיוחד חושב שמיוחד זה רק שונה.
מיוחד כמה שזה שונה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: