כל הסוף שבוע הזה היה עמוס בצורה יוצאת דופן.
לא היה לי זמן למצוא זמן לעצמי, ובטח שלא זמן לכתוב פוסט.
במקום זה, אני אפרסם רק סיפור חדש שכתבתי.
כתבתי אותו בשטח, לקראת השינה.
הוא עלה לי בראש, אז ישר העליתי אותו על הכתב.
אני המום מזה שהצלחתי לכתוב אותו, כי אני לא מצליח בדרך כלל לכתוב סיפורים.
בכל מקרה, אני אוהב אותו.
נורא אוהב אותו.
אז אחרי הקדמה כזאתי, הנה הוא
תהנו :
סבטלנה / רע שרון
קוראים לה סבטלנה. סבטה, בקיצור.
היא קטנה, לא יותר מדי מקושטת, אבל עושה את העבודה.
ובלי שום תלונות.
היא מספקת את הרצונות שלי.
היא מספקת את הרגשות שלי.
אבל הכי חשוב - היא מספקת אותי.
בין אם אני עצוב, נרגש, מאוהב, מאוכזב, אני יודע שלה אני תמיד יכול לחשוף את הכל.
רק לה אני חושף את הכל.
מולה אני מוריד את כל המחסומים. מולה אני פשוט את הכל.
רק מולה אני עירום כמו שמעולם לא הייתי.
כמו שמעולם לא אהיה.
ידידה הפגישה בינינו. זה היה ביום ההולדת שלי.
אני זוכר איך הידידה תפסה את סבטה והסתכלה לי בעיניים.
אמרה שאחרי כל החיפושים, היא בטוחה שזאת המתנה שהכי מתאימה לי.
והיא צדקה.
שמעתי הרבה אנשים טוענים שאהבה ממבט ראשון זה סתם המצאה הוליוודית. אבל אני יודע מה הרגשתי.
במבט שני אולי הייתי מבחין בקמטים העדינים. אולי הייתי שם לב לפשטות הבולטת, לבינוניות הזועקת.
אבל לא היה מבט שני. סבטה שבתה אותי כבר בראשון.
בימים הראשונים כמעט ולא הבטתי בה. ידעתי שהיא נמצאת שם, רחוקה מהעין אמנם, אבל עדיין במרחק הושטת יד.
במחשבותיי הגשמתי את דמותה. בדמיוני הרגשתי את מגעה הרך בין אצבעותיי.
הייתי זקוק לה. היו רגעים בהם לא יכולתי לשאת יותר את עול העולם, ונזקקתי לפורקן.
השתמשתי בה. פעם או פעמיים, לא יותר. כל כך בזהירות, כל כך בעדינות.
מפחד להחזיק חזק מדי, שלא אפגע בעטיפה הרכה שלה.
לי היה הכבוד.
הזכות היתה שלי.
הזכות להיות הראשון. הראשון שיסמן אותה. הראשון שיכתים אותה.
והשתמשתי בזכות זו בעדינות, בזהירות, ובגאווה אדירה.
ולאחר כמה שבועות, ההתרגשות הראשונית דעכה, כמו שקורה הרבה
במצבים כאה. הרחקתי אותה ממני. שוב היתה היא רחוקה מהעין, אבל עדיין,
ותמיד, במרחק נגיעה.
הזכרון עודו נשאר. כבר מההתחלה, הזכרון נצרב בתוכי, נחוש להשאר.
היד זכרה את המגע ; כל בליטה, קמט וזיז, כל תנועה שהעברתי עליה - היד זכרה.
זכרה כל כך חזק, לעיתים עד כאב. כאב שעצר כל מחשבה, כל רצון.
כל רצון, חוץ מהרצון הבוער להשתמש בה פעם נוספת.
להכתים אותה, כמו שרק אני יודע. להשתמש בה יום אחר יום, לטהר את עצמי כל פעם מחדש.
היא חיכתה לי. איכשהו, הרגשתי שהיא תחכה. אפשר לומר שאפילו
דעתי. ידעתי שהיא מחכה רק לי, בדיוק כפי שעזבתי אותה - בלי דמעות על הלחי,
בלי משקעים של שנאה, בלי מטען רגשות אשמה. פשוט חיכתה. במיוחד בשבילי.
ומאז לא עזבתי אותה. מאז אני משתמש בה בכל יום, בכל לילה.
ובכל שימוש, אני חושף מולה הכל. בכל שימוש אני עירום מולה, כמו בפעם הראשונה. בכל שימוש היא מספקת אותי, כמו שרק היא יודעת.
ואחרי כל שימוש - כשתחושת הפורקן עדיין בוערת בעצמותיי,
ותחושת הסיפוק מחדדת את כל חושיי, אני טומן אותה חזרה בכיס התרמיל, מחכה
לפעם הבאה בה ארצה להשתמש בסבטה שלי.
ואני יודע שכמו תמיד, היא מחכה.
מחכה להתמלא בזרם הקולח של רגשות חדות מתער שנשפך כל פעם מחדש, מכתים את שורותיה כקעקועים כל כך אישיים, שנגלים רק לה.
~~~~~~~~~
ממש מקווה שאהבתם אותו כמו שאני אוהב אותו.
תגובות רציניות, וגם לא רציניות, יתקבלו בברכה.
שבוע הבא יהיה עדכון מלא.
משהו שקשור בשבירה מסויימת.
חיים טובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: