כולם אומרים שאחרי הצבא הם רוצים לטוס להודו, לחפש את עצמם.
מה זאת אומרת בעצם?
איך זה שאנשים יכולים לחיות חיים שלמים בלי למצוא את עצמם?
ומה זה בצעם למצוא את עצמך?
את האופי שלך? את השאיפות שלך? את המראה שלך? את האמונה שלך? מה?
אולי בעצם לטוס להודו לחפש את עצמך זה סתם תירוץ.
תירוץ בשביל באמת למצוא את עצמך.
כי בשביל לדעת מי אתה, לא צריך לטוס עד להודו ולהריץ שורות עם אוהבי פרות.
צריך רק קצת זמן פנוי לעצמך, לא הרבה בכלל.
צריך קצת סבלנות, לעצמך, ולא לאחרים.
והכי חשוב, צריך לרצות לדעת מי אתה.
כי הרבה אנשים פשוט מתעלמים מהאמת, ומאבדים את האני האמיתי שלהם.
חשבתי על זה קצת, והגעתי למסקנה שלחיות את החיים זה כמו לתפור.
צריך לעבוד לאט ובזהירות, לשים לך לאיך שהכל מתקדם, לחשוב על המטרה הסופית.
להמשיך שלב אחר שלב בעקביות, ולא להשתנות בגלל מחשבות והערות של אחרים.
לדעת מה אתה עושה, ולרצות לעשות את זה מכל הלב, אחרת זה סתם יראה מוזר ולא קשור.
והכי חשוב זה להזהר. לשים לב לכל הפרטים, ולשים לב לעצמך.
כי אם לא נזהרים, אפשר להדקר.
ואם לא שמים לב, אפשר לקבל תוצאה חסרת כל צורה ושימוש.
אז נכון, כשתופרים משהו זה לא באמת משנה.
אבל כשחיים את החיים, עדיף לא להתקע עם משהו חסר תועלת שלא אוהבים.
כל החיים ניסיתי להיות מיוחד, אולי שונה, אבל תמיד ניסיתי גם להתקבל, להיות כמו כולם.
ללכת עם הזרם לאותו הכיוון, אבל בהליכה אחורה.
ללבוש את האופנה שכולם לובשים, אבל כמה חודשים אחרי.
לדבר על הדברים החמים, אחרי שהם כבר קרים.
אני עדיין לא מוצא את המקום שלי.
בצד, באמצע, אולי זה בכלל לא משנה.
במרכז של השוליים, או בשולי המרכז.
פשוט שם, פשוט קיים.
סתם הג'ו הממוצע שלך, שלא שם על ממוצעים.
אומרים שבשביל לבשנות משהו, צריך להרוס את מה שהיה שם לפני.
אז כנראה שהגיע הזמן.
אחרי שקרסתי, נשברתי, נפלתי, נאטמתי, בכיתי, כשלתי, מעדתי, פגעתי, נפגעתי, נפדרתי, הפסדתי, נסגרתי, נחרדתי, נגמרתי.
וכנראה שעכשיו, אחרי שכבר נמעכתי ונגרסתי לעיסה של כלום, מנסה לשמור על תודעה כלשהי, עכשיו אני יכול להתחיל לבנות את עצמי.
בלי לחפש, רק למצוא.
בלי להפסיד, ליפול, להסגר, אלא רק לנצח, לקום ולהפתח.
להסתכל על העולם מאותה הזוית, רק לעקם את הראש טיפה.
להרפות....
להרפות....
אולי לא.
להרפות זה קשה.
להרפות מצלצל לי כמו לוותר.
ואני לא מהוותרנים.
אני מהנכנעים, אבל לא מהוותרנים.
עדיין הפינה החשוכה שם מקבלת חיזוקים מדי פעם.
עד שהיא תהיה מוארת,
ובשביל שהיא תהיה מוארת, כל מה שצריך זה רק להבה, להבה קטנה, אולי אפילו ניצוץ.
שיר חדש שכתבתי, עם הרבה מחשבות שרצו לי בראש, ועם הרבה מטענים רגשיים.
מקווה שהמטאפורה בשיר מספיק מובנת, למרות שאמרו לי שקשה להבין אותה.
אבל ככה אני, מבולבל ומבלבל, זורק אמירות שנראות לא קשורות, אבל תמיד שזורות זו בזו.
תהנו מהשיר :
עובד / רע שרון
הוא היה עובד מסור, לא לקח כלל הפסקות
כך תמיד היה פעיל ולא נהג בכלל לשקוט.
הוא היה קצת מסובך וגם פמפם לתוך הוריד,
היה פרוע, לא רגוע אך מילא את התפקיד.
לא שאף להתקדם, אך עבד בהצטיינות,
תמיד הרגיש שבלעדיו מסביבו הכל ימות.
לא היה ממש שמח וגם לא הרגיש אומלל
זאת למרות שהוא עבד ללא כל תמורה בכלל.
גם קרו כמה מקרים בהם איבד את השליטה
בעיקר כשלידו נעמדה אישה יפה.
היה מאט ואז מאיץ, ממש סוחט את כל המיץ,
כי תמורה לו לא הייתה, אך לפחות היה תמריץ.
ולימים קרה מקרה ששינה את תדמיתו,
בגללו הפך בטלן וזנח את תפקידו;
אישה יפה שבשבילה תמיד השקיע קצת יותר
נשאה עיניה לשמים והחליטה לוותר
היא גרמה אז לאחד בקרבו לחוש כיווץ
והעובד המצטיין פתאום הרגיש כלל לא נחוץ.
בתחילה עבד לאט, ויצא להפסקות.
לא היו בו את הלהט, הוא נשכח עם התקוות.
כך המשיך והזדחל, התרוקן מכל הדם,
ולבסוף
נדם.
*****************************************
ולסיום, הבנתי שלא מספיק לי לזכור.
אני צריך גם שיזכרו אותי.
כי לפי מה ששמעתי, בשביל לפגוע לא צריך לכעוס, צריך להתעלם.
זה הרבה יותר חזק.
ההפך מאהבה זה לא שנאה, זה אדישות.
וכדי לעשות למישהו טוב בלב, לא צריך תמיד לקפוץ מגגות, ולהביא כוכבים.
לפעמים מספיק רק לדבר, רק לגעת.
רק לזכור.
לזכור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: