יומנו של כותב יומרני

למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה, לופ כפול ונפילה....

לא. זה לא כמו רכבת הרים. ממש לא.

הבטחתי לעצמי שזה לא יהיה כמו רכבת הרים.

אז...

זה כמו מטוס.

מטוס פעלולים כזה, עם טייס נלהב.

בדיוק ככה.

לפי מה שאני רואה, כשהמצב קשה, הוא תמיד יהיה קשה יותר.

לא מבין בדיוק את ההגיון שבזה, אבל שמתי לב שכשרע לי, אני תמיד אמצע עוד דברים שיבאסו אותי.

זה מוביל אותי למחשבה שאולי...

בשביל לקום, צריך קודם כל להתרסק.

להתרסק עד הסוף, בכל מובן ודרך אפשרית.

להשבר נפשית, פיזית, רגשית.

להתעייף, להתמוטט.

ורק אז... לעצום עיניים.

לגשש בחושך, לחפש יד כלשהי.

להעזר בכל מה שאפשר כדי לקום, ולא להקבר.

כי תמיד, תמיד בסוף יש את היד הזאת.

ויכול להיות שיש הרבה רגליים שיבעטו עד שמגיעים ליד הזאת.

ויכול להיות שהיא קצרה וצריך למתוח את כל כולך כדי לתפוס אותה.

אבל היא תהיה שם.

ורק צריך לחפש.

לא זוכר אם כתבתי את זה פעם או לא, אבל קרו לי דברים די מוזרים עם חברות שנפרדתי מהן.

עד עכשיו לא שמתי לב שלמוזרות שבזה, אבל זה קצת מטריד.

למשל, יש את הראשונה שנפרדתי ממנה.

היא היתה רומנטית, כתבה לי מכתבי אהבה כמעט כל יום.

היתה כותבת לי שורות משירים מוכרים, וגם קצת מהראש שלה.

שלחה לי כל מיני משפטים שמחממים את הלב כמו "can you feel the love tonight?"

ושמרתי כל אחד מהמכתבים שלה.

וכשנפרדנו, החלטתי שאני לא מסוגל לשמור את המכתבים האלה אצלי.

ולא יכולתי לזרוק אותם לפח.

אז הגעתי לחבר עם גינה, ושרפנו את הערימה של המכתבים בדשא שלו.

וזה בער יפה, והיה עצוב.

ואחרי 10 דקות של שריפה, האש דעכה.

הרוב נשרף, אבל נשארו כמה חלקים מכמה מכתבים.

לקחתי את החתיכות שנשארו, ומצאתי 4 מילים, כל אחת ממכתב שונה, שהרכיבו את המשפט :

"עכשיו אין אהבה בלב"  ("רק עכשיו טוב לי" | "אין מישהו שעושה אותי יותר שמחה | "אהבה יש באוויר" | "בזכותך חם לי בלב").

ואז התחילו דמעות.

והיתה אחת שקנתה לי שרשרת.

שרשרת יפה, חמודה, מעוצבת.

שרשרת שנהניתי ללבוש ולהזכר בחברה.

וקרה מה שקרה, ונפרדתי ממנה.

אבל החלטתי להמשיך ללכת עם השרשרת.

בגלל שהיא היתה יפה, בגלל שהיא הזכירה לי את החברה, לא יודע למה.

אבל המשכתי ללכת איתה.

אבל עכשיו כבר אין לי אותה.

כי יומיים אחרי שנפרדנו, הלכתי בערב עם חברים באיזה גן חשוך.

ומיהרנו קצת, אז רצנו.

וכנראה בזמן הריצה השרשרת נשברה.

וחזרתי, וחיפשתי, ולא מצאתי אותה.

ואז ההבנה שזה נגמר סוף סוף הכתה בי.

לפחות החוט נשאר.

והיתה גם את האחרונה.

שקניתי לה מחזיק מפתחות עם חצי לב, ואחד גם לעצמי.

תמיד רציתי לעשות דבר כזה, ואז זה נראה לי כמו הדבר הנכון.

והרגשתי שזה נורא מתאים באותו הזמן.

אבל, גם זה הגיע לסיום.

ובזמן שאני מארגן ציוד לשים בתיק לצבא, ומחפש את האוזניות, קופץ לי לעין זה :

ויש כמובן את הדבר שנראה הכי דבילי מהצד, אבל אני לא מסוגל להפטר ממנו.

חתיכת דף קטן, קרע בגודל אגודל, שעליו כתוב בעט דהוי "הדף של רע" וחתימה מתחת.

הוא יושב לי בארנק קרוב ל 4 שנים כבר.

כל פעם שאני מסדר מחדש את הארנק, אני חושב להוציא אותו ולשים בצד, אבל תמיד מחזיר אותו לכיס פנימי.

אז כן, אני שומר דברים נורא מוזרים אצלי.

מעניין אם גם לחברות לשעבר שלי יש דברים שלי שהן שומרות אצלן...

טוב.. זה מה שנשאר. לפחות זה משהו.

אז כמו שכתבתי בהתחלה, הייתי במצב של ביאוס לא מזמן.

ואחריו קרו עוד דברים (ביניהם SMS) שהורידו אותי לשפל מטורף.

אבל אז, בדיוק כשהחלטתי שדי, fuck it, שימותו כולם, אני פותח דף חדש.

בדיוק שהחלטתי לשים את כל הדברים המבאסים מאחוריי, אחד מהם חזר.

אבל הוא לבש מסכה, והציק את עצמו כדבר טוב.

עדיין לא הבנתי אם הטוב הוא המסכה והרע הוא האמיתי, או להפך.

אני עדיין מנסה לפענח.

אבל בינתיים, מה שאני כן יודע, זה שאני שמח.

שאני תופס יד, והיד הזאת מחבקת אותי.

ואין הרגשה שמשתווה למגע הכלכך נעים הזה.

סיימתי לכתוב שיר חדש בזמן האחרון.

אני יודע, ביקשו ממני(מי שבקש יודע) שאני אסיים שיר אחר.

וניסיתי, באמת שניסיתי.

וישבתי, וחשבתי, ויש לי כבר פזמון כתוב, והמשך בראש.

אבל בית ראשון, שני, המשך, עדיין אין כתוב.

ועד שאני לא אמצא את הזמן המתאים, את ההרגשה המתאימה, את המקום, לא יהיה.

אבל בינתיים, יש שיר אחר.

פחות טוב, יותר טוב, לשיפוטכם.

כמה שהוא נראה פשוט, היה לי נורא קשה לכתוב אותו.

גם בגלל הסגנון שלו, אבל בעיקר בגלל מה שמאחוריו.

הייתי צריך להבהיר שבין כל שתי שורות, יש עוד שורה בלתי נראית, שאומרת הכל.

ושבכל שיר ש"ממציאים", יש תמיד טיפת אמת.

אז כמו שאמרתי, לשיפוטכם :

הלוואי שכולנו נהייה עניים