הדבר היחיד שבכוחו לתת לי יתרון כלשהוא על אנשים אחרים במשחק החיים נגמר. אין לי כסף. אחרי חצי שנה של עצלנות וחוסר מעש, אפילו המשכורת הצבאית לא גומלת אותי מהצורך לעבוד. לכן הגעתי אתמול לתל אביב בשביל עבודה זמנית. רק לחודש או חודשיים, אני לא צריך לעבוד הרבה בשביל להפסיק לדאוג לגבי הממון שלי. בינתיים אני כאן.
לו רק הייתי מכיר אנשים מפה, היה לי כיף. עד אז בסיומו של כל יום עבודה אני עולה בחדר המדרגות השומם אל עבר הדירה היפה והגדולה הזו, יושב על מחשב נייד ומתכתב עם הבריות ללא אינטרקציה פיזית. במובן מסויים מדובר בתרפיה מבורכת, אבל ככל שהזמן עובר נאגרת בי סוג של מועקה. לפני כמה פוסטים כתבתי שאין לי ממש כוח לפגוש אנשים, אך בין השהייה שלי פה לבין הצבא, מזמן לא הגעתי לרמה כזו של בידוד מבני אדם שאני לא סולד מנוכחותם. אני הולך הרבה בעיר הזאת, מזהה המון פוטנציאל לתקופת זוהר חדשה ברחובות. אפילו שאני לא נראה כך, אני צעיר. אנשים צעירים צריכים להאמין שהעתיד עדיין יכול להיות טוב איכשהוא. אם לא אצליח לשכנע את עצמי שזה נכון, לפחות מדי פעם, אני גוזר על עצמי כתיבת פוסטים דכאוניים עד סוף חיי.
לפחות מצאתי נושא אקטואלי ואישי לדבר עליו. אני נוטה לכתוב על שטויות גלובליות ושטויות פילוסופיות וזונח את העובדה שבסך הכל מדובר פה גם ביומן. עדיין לא סחטתי מהמוח שלי את כל הדברים שיש לי לכתוב עליהם, אבל בגלל שיש לי עוד כמה ימים להיות כאן אני אשמור אותם לפעם אחרת.
תודה על ההבנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
