כשתתחיל הספירה לאחורהפלאפון, הקרינה, וחדר המנתחים |
כינוי:
Numark בן: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2010
הסקפטיות שבקיום
העיניים שלי עדיין דומעות מעשן המדורה. הדלקנו אחת אתמול במקום היום בגלל שביום ראשון בבוקר כולם חוזרים לצבא. עבורי מדובר בעוד שעתיים.
זה נהיה נוהל קבוע ששעתיים לפני שאני צריך לקום אני מוצא את עצמי כותב כאן. השעות הקטנות של הלילה, החשוכות ביותר, עוזרות לי להיפתח. תחושה של ניכור ובידוד גורמת לי להרגיש בטוח יותר.
השבוע האחרון היה טראומטי מאוד. בפעם הראשונה בחיים שלי ירקו לי בפנים ואיימו לרצוח אותי עם כוונה אמיתית לממש את האיום. הדבר היחיד שהפריד ביני ובין שלושה ערבים גדולים עם שרשראות היה דלת הזזה מזכוכית, שבעזרת בעיטה הם הצליחו להזיז מהמסילה, ובזכות שכלם הקטן הם לא הבינו שעוד דחיפה קטנה והם היו מגיעים אליי. המפלץ הראשי הסתפק בלירוק לי ישירות לתוך העיניים דרך החלון הקטן, ולזרוק לעברי כל דבר שידו השמנונית יכלה לתפוס. אחרי שהם הלכו שטפתי את הפנים, ובשארית הערב הסתובבתי סביב החנות הקטנה וחשבתי.
שאלתי עצמי מה ערסים היו עושים במקומי, ואיך היו מגיבים, או מה אני עצמי הייתי עושה אם היה לי אקדח. אני רוצה לחשוב שהיה לי האומץ להצמיד את הקנה לרקה של אחד מהם ולספק משפט הוליוודי סטייל קלינט איסטווד שהיה ללא ספק גורם להם לברוח עם הזנב בין הרגליים. הכל כל כך מסודר כשאני מריץ את מהלך האירועים במוחי, נראה שבנושאים כאלה המציאות מעורפלת והדמיון צלול.
חוץ מהדרישה החוקית לדווח על מה שקרה לאחראים שלי, לא חלקתי את המידע הזה עם אף אחד. לא הוצאתי מילה, הבודדים שקוראים פה הם היחידים שאי פעם יידעו שעברתי חוויה כזאת. לא נראה לי שמשהו מהותי השתנה בי בעקבות האירוע. אני יכול לחשוב רק על כך שאני לא הולך לעשות יותר משמרות לילה במקום הזה, ושברגע שאוכל אוציא רישיון לאקדח וארכוש אחד. לא השתניתי, רק התקשחתי, האירוע חיזק את דפוס המחשבה הפסימי שלי, והמבט המרוחק שיש לי בעיניים במפגשים חברתיים נהיה ממוקד יותר. מדי פעם אני מסתכל על אנשים, חברים, ידידות, ואני לא מצליח למצוא תכונה אחת ששווה הערכה או אהבה.
פעם היה לי רצון להניב צאצאים, ליצור גרסאות טובות יותר של עצמי, לברר איך הייתי יוצא אם רק היו מחנכים אותי מגיל קטן להצלחה. היום אני מבין שלהביא ילדים לעולם זה מעשה אנוכי, כשאני נזכר בכל המבחנים שנאלצתי לעבור, בכל הכאב שספגתי, רק סוציופת אמיתי יהיה מוכן להכניס מישהו נוסף למעגל האימה הזה. אין לי ספק שאיש לא יודה שהוא היה מעדיף לא להיוולד לעולם, אבל אף אחד לא יכול להכחיש שהזמן עבר מהר יותר לפני שהוא נולד. מיליארדי שנים עברו לפני שהייתי קיים בלי שהרגשתי בכך, נחסכו ממני כל כך הרבה זוועות היסטוריות - המוות השחור, האינקוויזיציה, השואה... אלה היו הימים!
בהמשך לפוסט הקודם, עכשיו אני בטוח רק בדבר אחד. אני רוצה להרוויח מספיק כסף בשביל שאוכל להתרחק מכולם, ללא צורך לספק תירוצים עבור מי שמשום מה עוד אכפת לו ממני.
הפוסט הזה מתאים לשבלונת הדיכאונות המחזוריים של תיכוניסט מצוי, אבל זה בסדר - עברתי את גיל 20, אני יציב כמו סלע.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
