כשתתחיל הספירה לאחור

לא כתבתי מספיק זמן, ולכן אני מסוגל סוף סוף לכתוב פוסט בלתי מהול בפילוסופיות חיים ומחשבות אקראיות.

מתחיל להמאס לי מהעבודה הנוכחית שלי, אבל אני הולך לתת לה עוד כמה חודשים כי אני נואש למצלצלים. בינתיים החלטתי להתחיל להיות מוזיקאי, זה משהו שהייתי צריך לעשות לפני שנים. למזלי אני עדיין לא זקן מדי, ועתידי עודו נמצא מעבר לפינה.

פעם הסתובבתי עם שיער ארוך וזקן וכולם חשבו שאני בטוח מוזיקאי, אבל לא ידעתי לנגן על דבר. היום אני מסתובב עם שיער קצר ומפרצים, נראה רציני ומאופק, ורק עכשיו נפל לי האסימון שלהיות מוזיקאי זה נהדר וכיף. אבל כדי להיות מוזיקאי צריך ללמוד לנגן על משהו, ובנושא זה מצאתי אתגר רציני. אף פעם לא חשבתי שיש לי מספיק קוארדינציה או כוח רצון על מנת ללמוד ולהתמחות בכלי מסויים. בכל זאת הפעם ניסיתי, בתקווה שאני טועה. יש לי שתי גיטרות קלאסיות בבית, שני האחים הקטנים שלי התחילו ללמוד לנגן באותו הזמן ושניהם גם פרשו אחרי שבוע. כדי לחסוך בעלויות ומכיוון שאני אוהב מאוד מאוד מאוד את הצליל של גיטרות קלאסטיות ואקוסטיות (אגב קלאסיות הן גם אקוסטיות בכל אופן) החלטתי שכדאי לי להתחיל ללמוד לנגן עליהן. אז מה אם אני לא מקורי! אז אחת לקחתי לתל אביב ועם השניה אני מפטרל בין הבית לבסיס, אני מנגן רק חודש אבל כבר למדתי המון אקורדים ולא מעט שירים, שאני מסוגל לנגן במקצב כמעט מקצועי. אני גאה בעצמי מאוד.

הלכתי ברחובות תל אביב עם הגיטרה ומישהו הלך מולי זקוף והסתכל עליי, ישר בעיניים. הוא נראה גאה נחמד וחינני ולכן ניסיתי להמנע ממנו ולהתעלם מנוכחותו ככל האפשר, אך ללא הצלחה. הוא מלמל כמה מילים וכפי שהזכרתי מקודם, בצורה מפחידה ומוזרה הוא הסתכל לי ישר בעיניים. הוא המשיך למלמל וללכת והפסיק רק אחרי שעבר אותי בכמה צעדים. בהתחלה חשבתי שזה מוזר אבל אז נזכרתי שגם אני נוהג לעשות כך לפעמים, ופתאום הבנתי מדוע האיש התנהג כך. הבן אדם חשב על שיר שהוא אוהב והתחיל לשיר אותו בלי בושה בלב ובמפגן מעורר חלחלה ומרוב התרגשות הוא נתן למקצב ולמילים להחליק החוצה מגרונו. הבנתי משהו מאוד חשוב באותו היום, אנשים שמשדרים ביטחון עצמי ושמחת חיים באמצעות זמזום שירים נראים כמו אידיוטים.

בכל ליבי אני מקווה להיגמל ומפציר בכם לנסות גם.

נדמה לי שאנשים מסתכלים עליי בצורה שונה כשאני הולך עם הגיטרה או השינאי (חרב עשויה במבוק שאני משתמש בה באימוני קנדו, או סייף יפני). פתאום יש משהו שמייחד אותי והופך אותי למסקרן יותר אל מול הבריות האפרוריות. זו הרגשה טובה ומדובר פה גם באחלה של שיווק עצמי, בונוס רציני לעיסוק בתחביבים.

בתחילת הפוסט רשמתי שמתחיל להמאס לי לעבוד איפה שאני עובד. אז קניתי היום מחשב נייד (שדרכו אני כותב כרגע ולראשונה!). באמצעות המחשב הנייד הזה אני יכול להתחיל להרוויח עוד כסף, משום שביכולתי לקחת אותו לבסיס, שבו יש לי 12 שעות רצופות ביום לעבוד איתו. אני חוזר לעבודה הקודמת שלי - פיתוח אתרים. אני נותן לעצמי בערך חודשיים של אימונים וחזרה על החומר בנוסף למספר עבודות פרו-בונו עבור אנשים שאכפת לי מהם ואז אתחיל להרוויח כסף. אם אני ארוויח מספיק כסף ללא ספק אתפטר מהעבודה הנוכחית והמעיקה הזאת, ויהיה לי טוב מאוד.

מדובר באחת מהתקופות הכי טובות בחיים שלי, סוף סוף אני עושה דברים שאני אוהב, ורואה רק ורוד.

מתנצל על האופטימיות,

עמכם הסליחה.

הדבר היחיד שבכוחו לתת לי יתרון כלשהוא על אנשים אחרים במשחק החיים נגמר. אין לי כסף. אחרי חצי שנה של עצלנות וחוסר מעש, אפילו המשכורת הצבאית לא גומלת אותי מהצורך לעבוד. לכן הגעתי אתמול לתל אביב בשביל עבודה זמנית. רק לחודש או חודשיים, אני לא צריך לעבוד הרבה בשביל להפסיק לדאוג לגבי הממון שלי. בינתיים אני כאן.

לו רק הייתי מכיר אנשים מפה, היה לי כיף. עד אז בסיומו של כל יום עבודה אני עולה בחדר המדרגות השומם אל עבר הדירה היפה והגדולה הזו, יושב על מחשב נייד ומתכתב עם הבריות ללא אינטרקציה פיזית. במובן מסויים מדובר בתרפיה מבורכת, אבל ככל שהזמן עובר נאגרת בי סוג של מועקה. לפני כמה פוסטים כתבתי שאין לי ממש כוח לפגוש אנשים, אך בין השהייה שלי פה לבין הצבא, מזמן לא הגעתי לרמה כזו של בידוד מבני אדם שאני לא סולד מנוכחותם. אני הולך הרבה בעיר הזאת, מזהה המון פוטנציאל לתקופת זוהר חדשה ברחובות. אפילו שאני לא נראה כך, אני צעיר. אנשים צעירים צריכים להאמין שהעתיד עדיין יכול להיות טוב איכשהוא. אם לא אצליח לשכנע את עצמי שזה נכון, לפחות מדי פעם, אני גוזר על עצמי כתיבת פוסטים דכאוניים עד סוף חיי.

לפחות מצאתי נושא אקטואלי ואישי לדבר עליו. אני נוטה לכתוב על שטויות גלובליות ושטויות פילוסופיות וזונח את העובדה שבסך הכל מדובר פה גם ביומן. עדיין לא סחטתי מהמוח שלי את כל הדברים שיש לי לכתוב עליהם, אבל בגלל שיש לי עוד כמה ימים להיות כאן אני אשמור אותם לפעם אחרת.

תודה על ההבנה.