כינוי:
Numark בן: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
קרה לכם פעם?
אני אשם חלקית במשגה קטן, ויש לי חיזיון שגורמים עויינים מבקשים להקצין את האשמה ולהפוך אותי לשעיר לעזאזל. חיזיון מגובה בעובדות.
יש לי מפקד חדש שאוהב לצעוק ולהרים את הקול. הוא הגיע מה"מלחמה" ומנסה לחולל מהפכה במוצב הג'ובניקים שלי. אני מחכה שיעז להפנות זעמו כלפיי. לצערי, סבורני שאני החייל היחיד שלא הוציא גימל אחד במשך כמעט שנתיים. אני חייל טוב, ולכן אם וכאשר הוא ירגיש צורך להרים את קולו עליי אני אתקפל מהבסיס שכוח המוסר הזה. כשרק הגעתי לבסיס הייתי מותסס, חיכיתי לגלות כמה הפלאפלים יבקשו להזיק לשלוות הנפש שלי רק כדי שאוכל לעבור למקום אחר. זה לא קרה, וכ20 חודשים קדימה אני עדיין כאן. אולי עכשיו זה יקרה.
אני מסייר בבלוגים של הטבעות בהן אני חבר, ומדי פעם אני מוצא בלוג שאני כמעט בטוח (או בטוח לגמרי) שאני מכיר את מחברו. בדרך כלל הכותב של הבלוג לא יחשוף פרטים ישירים על חייו אבל יציין אנשים שהוא מכיר ואירועים בהם נכח שחופפים לחיי. מדובר בעשרות אנשים שאני יודע על קיומם ועל קירבתם להילה המוזהבת והחמימה הנקרנת ממני (או משהו בסגנון). חלקם אולי יודעים מי אני, אבל לא מכירים אותי. ואלו מהם שמכירים אותי לא מבינים אותי. השהות בישראבלוג מהווה תזכורת מתמדת לכך שביליתי את מרבית נעוריי בתוך ערפל חברתי. כבר כמה פוסטים שאני מתחבט ביני ובין עצמי אם מדובר פה ביתרון או בחסרון על כלל האדם.
ועוד דבר! כשאני קורא בבלוג של מישהו בן גילי, לעתים אני נחרד לגלות שמדובר באדם אינטיליגנט, שאפתן, רהוט ומחונן. בתת מודע שלי, וכנגזר מתחילתו של המשפט כנראה שגם במודע שלי, אני אדם סנוב ומתנשא. עד כמה שאני מתלונן על מצבו השפל ורדידותו של העולם שלנו, אני מפחד מהעובדה שישנם אנשים חכמים ממני, עם רעיונות טובים יותר ויכולת עילאית לנסחם. אנשים ראויים לשבח שאפשר לגנוב מהם פילוסופיות חיים, תפישות עולם ומשפטי מפתח מנצחים. אני תמיד מחפש שגיאות כתיב, טעויות בדקדוק ובניסוח, כל דבר שיעיד שהאדם שאני קורא את כתביו אינו מושלם. כשאני מוצא כאלה, ואני תמיד מוצא, אני פולט אנחת רווחה. יש בי תחרותיות נסתרת. מדובר בסוג של שאיפה חולנית, בהעדפה להיות המלך של עולם נחרב מאשר נתין בממלכה עם תקווה.
אז כן, ציירתי את עצמי בפוסט זה כמגלומן מעורר רחמים! לפחות יש לי את הכנות הזאת. הפכתי את הבלוג הזה לבית השימוש של הנפש שלי. זו המטרה הנעלה ביותר שאני יכול לחשוב עליה עבור בלוג.
| |
הסקפטיות שבקיום
העיניים שלי עדיין דומעות מעשן המדורה. הדלקנו אחת אתמול במקום היום בגלל שביום ראשון בבוקר כולם חוזרים לצבא. עבורי מדובר בעוד שעתיים.
זה נהיה נוהל קבוע ששעתיים לפני שאני צריך לקום אני מוצא את עצמי כותב כאן. השעות הקטנות של הלילה, החשוכות ביותר, עוזרות לי להיפתח. תחושה של ניכור ובידוד גורמת לי להרגיש בטוח יותר.
השבוע האחרון היה טראומטי מאוד. בפעם הראשונה בחיים שלי ירקו לי בפנים ואיימו לרצוח אותי עם כוונה אמיתית לממש את האיום. הדבר היחיד שהפריד ביני ובין שלושה ערבים גדולים עם שרשראות היה דלת הזזה מזכוכית, שבעזרת בעיטה הם הצליחו להזיז מהמסילה, ובזכות שכלם הקטן הם לא הבינו שעוד דחיפה קטנה והם היו מגיעים אליי. המפלץ הראשי הסתפק בלירוק לי ישירות לתוך העיניים דרך החלון הקטן, ולזרוק לעברי כל דבר שידו השמנונית יכלה לתפוס. אחרי שהם הלכו שטפתי את הפנים, ובשארית הערב הסתובבתי סביב החנות הקטנה וחשבתי.
שאלתי עצמי מה ערסים היו עושים במקומי, ואיך היו מגיבים, או מה אני עצמי הייתי עושה אם היה לי אקדח. אני רוצה לחשוב שהיה לי האומץ להצמיד את הקנה לרקה של אחד מהם ולספק משפט הוליוודי סטייל קלינט...לקטע המלא...
| |
נוח והלוויתן
כשאלכסנדר הגדול היה בערך בן 25 הוא כבר כמעט כבש את כל העולם הידוע, ונפוליאון סיפח את איטליה לצרפת בגיל 26. כששואלים אותי איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים מהיום, התשובה שלי ביום אופטימי תהיה "לא בקבר". בלי לשים יד על הלב, אני די בטוח בזכותי להצהיר שאני מרגיש ונראה תשוש יותר משהם נראו דאז. כל זאת, ועדיין לא ראיתי את החורף העשרים ואחד שלי.
אני לא מרגיש מיוחד. כמות האנשים שחיו ומתו בלי להגיע למעמד של מעצבי ההיסטוריה היא אסטרונומית. פה נעוצה הבעיה. אני לא מרגיש מיוחד.
הרעיון הזה של מסע, שאני סוגד לו בצורה עיוורת, אין בו דבר מיוחד. אלפי אנשים עברו מסעות כאלה, והמשיכו בחייהם. כמו ברחש שנמשך למנורה מחשמלת, אני נמשך לחוויה "מערערת תפישת עולם" זו, וכפי שהברחש דן עצמו לצלייה על המתכת המיוננת אני דן עצמי לזיקנה וריקבון בלי לעשות מאומה.
אני סנוב. תמיד ראיתי בעצמי פילוסוף בשקל, ומעצם היותי כזה, ממזמן פתרתי את כל הבעיות ה"רוחניות" שלי. הכרת העולם הרחב לא תרפא את החולי שלי, כי השלמתי כבר עם כל החסרונות שלי; הגובה, המראה, הכריזמה, הכישורים. הצרכים שלי הפכו לשטחיים וגשמיים, וסביר שישארו כך. לא משנה כמה אני שונא את מה שנהיה מהחברה האנושית, קיים בי צורך אבוליציוני למצוא חן בעיני כמה שיותר בני אדם, ורצון להגיע לתודעתו של הציבור הרחב, להרגיש מיוחד. כך נשמע אדם שהשלים עם עצמו. "השלמתי עם עצמי" - חשבתי שההצהרה הזאת תיכתב בטון חיובי בהרבה! סטיגמה הוליוודית. השלמה עצמית כרוכה בכאב ובסבל. אני מקנא במי שעדיין מחפש תשובות לשאלות מעורפלות. המציאות עצובה, אבל גם אם הייתי אמיץ מספיק בשביל לשים סוף להצגה הזאת, אני מעריך מדי את עצם הקיום ואת נדירות התודעה בשביל להוריד את הוילון.
אז אני עצוב, אבל עדיין בחיים. ומאחר והפסקתי להימשך אל עבר המנורה עליי לחפש מקור אור אחר.
כמעט ואיני מצליח ליצור ניצוץ, שאיפה ריאלית עבור מישהו שהספיק לבזבז עשרים שנה. עם נתונים כמו שלי, אני לא רואה את עצמי מספח את איטליה או כובש את העולם בזמן הקרוב. אני יכול לחשוב רק על שתי זירות שאני מרגיש בהן כמו גלדיאטור - דיונים תיאולוגיים ושאיפה
לממון. בנוגע לדיוני התיאולוגיה יש מספיק אנשים עם דעות כמו שלי, טובים ממני, מוצלחים
ממני, אין לי מקום שם.
פתרון הקסמים, היחידי למעשה עבור אדם ללא עבר ראוי כמוני, הוא עשיית כסף. כן! אני כמעט נהנה לדמיין את עצמי עם חליפה יוקרתית ועניבה, משפיע על מיליוני אנשים ברחבי העולם. מי לא היה נהנה? יש לי את המראה הדרוש בשביל להפוך לאיש עסקים מצליח, ויש כל כך הרבה אידיוטים בעולם. לעולם לא יהיו קיימים מספיק רועי צאן בשביל לנצל את הטמטום של החברה הכוללת - משאב בלתי נדלה. הצרכים הגשמיים, השטחיים, יממומשו.
לכו תדעו, אם אהיה מספיק מוצלח אולי גם אעלה לאולימפוס ואהפוך לאל, מסוג האלים שמכתיבים את ההיסטוריה.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
