כינוי:
Numark בן: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
איש הלילה
אני מתחיל להנות מהלילות כאן. גיליתי שמחשב נייד וגיטרה מספיקים בהחלט על מנת להסב לי אושר. בשבוע השני אורבות לי זוועות כמו עבודה שאני לא אוהב, חוסר שעות שינה, פדיון חובות והתעמתות עם בנקאים. לא עוברים כאן הרבה אנשים בלילה, אני מקשיב לWild Horses בשלווה ובפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי השלווה הזאת לא מופרת עד לסוף השיר. מדי פעם דופק בדלת חייל על מנת לברר אודות מידע חסר תכלית או לשאול שאלה שאין לי עליה תשובה, ואני כמעט בטוח שהוא פשוט מבקש לנפץ את האשליה החלומית הזאת, שאני האדם האחרון על פני כדור הארץ. עשר שעות רצופות ביממה של שקט נפשי, יממה שמתוכה אני מבלה עשר שעות אחרות בשינה וארבע שעות באכילה. איך אנשים מסוגלים להנמס מחום במשמרת היום, ולאחר מכן להתחנן ממני לא להכריח אותם להיות כאן בלילה. מי העלוב שמבקש את תשומת לבם של הניאנרדרטלים של הבסיס ובוכה אם ולאחר שהם משאירים אותו לבדו?
זה לא שהייתי רוצה להתקע באי בודד עד לסוף חיי, פשוט רוב האנשים שאני מכיר הם פוצים שאיני סובל. מעט הטלפונים שאני מקבל מחברים הם די והותר בשבילי, הידיעה שאנשים רחוקים עדיין זוכרים שאני יושב לבד בראש גבעה בקצה הארץ מחממת את לב הגרינץ' שלי. הלוואי והייתי מוצא את האיזון הזה מוקדם יותר בחיים.
אבל לא הכל בסדר במדינת איש הלילה. דווקא כשאני נמצא בבית, הרחק מהמקום הבודד הזה, אני פתאום מרגיש שאני חייב מישהו לדבר איתו ולהרשים אותו. על בסיס יומיומי אף אחד לא זמין, אף אחד לא בחופש וכולם עסוקים. אני מתחרט על האנטיפטיות הגלויה שלי בימים בהם לכולם היה זמן בשפע ורצון להכיר אנשים חדשים. עכשיו כבר יכול להיות שכל הקלפים שלי נטרפו. אולי טוב שכך, אני לא מסוגל ליזום שיחה או לזרום עם אחת, ואין בי דבר או חצי דבר שיכולים להרשים נפש חיה.
אני מוכרח למצוא מישהו שילמד אותי לנגן בגיטרה כמו שצריך כשאני בשבוע האזרחות. אני יודע כבר עשרות אקורדים וכמעט עשרים שירים, וכל יום שעובר אני מרגיש ושומע שיפור מהותי בנגינה, אבל אין לי מושג לאן אני מתקדם מכאן.
לפני יומיים חלמתי חלום מלא בגאוניות ובהברקות וכשהתעוררתי אמרתי לעצמי שאני מוכרח לרשום את כל הפרטים כי חלומות כאלה יש פעם בחיים. אבל לא היה עט בסביבה, וכבר שכחתי על מה החלום היה, אבל אני בטוח שהוא היה מאוד מהותי.
כתבתי קצת יותר מדי. הלוואי והייתי מסוגל לפטפט כל כך הרבה במציאות, נראה שזו תכונה שאנשים רבים מעריכים. אחרת איך זה הגיוני שדווקא האנשים שפולטים הכי הרבה שטויות הם גם הכי פופולארים?
| |
קרה לכם פעם?
אני אשם חלקית במשגה קטן, ויש לי חיזיון שגורמים עויינים מבקשים להקצין את האשמה ולהפוך אותי לשעיר לעזאזל. חיזיון מגובה בעובדות.
יש לי מפקד חדש שאוהב לצעוק ולהרים את הקול. הוא הגיע מה"מלחמה" ומנסה לחולל מהפכה במוצב הג'ובניקים שלי. אני מחכה שיעז להפנות זעמו כלפיי. לצערי, סבורני שאני החייל היחיד שלא הוציא גימל אחד במשך כמעט שנתיים. אני חייל טוב, ולכן אם וכאשר הוא ירגיש צורך להרים את קולו עליי אני אתקפל מהבסיס שכוח המוסר הזה. כשרק הגעתי לבסיס הייתי מותסס, חיכיתי לגלות כמה הפלאפלים יבקשו להזיק לשלוות הנפש שלי רק כדי שאוכל לעבור למקום אחר. זה לא קרה, וכ20 חודשים קדימה אני עדיין כאן. אולי עכשיו זה יקרה.
אני מסייר בבלוגים של הטבעות בהן אני חבר, ומדי פעם אני מוצא בלוג שאני כמעט בטוח (או בטוח לגמרי) שאני מכיר את מחברו. בדרך כלל הכותב של הבלוג לא יחשוף פרטים ישירים על חייו אבל יציין אנשים שהוא מכיר ואירועים בהם נכח שחופפים לחיי. מדובר בעשרות אנשים שאני יודע על קיומם ועל קירבתם להילה המוזהבת והחמימה הנקרנת ממני (או משהו בסגנון). חלקם אולי יודעים מי אני, אבל לא מכירים אותי. ואלו מהם שמכירים אותי לא מבינים אותי. השהות בישראבלוג מהווה תזכורת מתמדת לכך שביליתי את מרבית נעוריי בתוך ערפל חברתי. כבר כמה פוסטים שאני מתחבט ביני ובין עצמי אם מדובר פה ביתרון או בחסרון על כלל האדם.
ועוד דבר! כשאני קורא בבלוג של מישהו בן גילי, לעתים אני נחרד לגלות שמדובר באדם אינטיליגנט, שאפתן, רהוט ומחונן. בתת מודע שלי, וכנגזר מתחילתו של המשפט כנראה שגם במודע שלי, אני אדם סנוב ומתנשא. עד כמה שאני מתלונן על מצבו השפל ורדידותו של העולם שלנו, אני מפחד מהעובדה שישנם אנשים חכמים ממני, עם רעיונות טובים יותר ויכולת עילאית לנסחם. אנשים ראויים לשבח שאפשר לגנוב מהם פילוסופיות חיים, תפישות עולם ומשפטי מפתח מנצחים. אני תמיד מחפש שגיאות כתיב, טעויות בדקדוק ובניסוח, כל דבר שיעיד שהאדם שאני קורא את כתביו אינו מושלם. כשאני מוצא כאלה, ואני תמיד מוצא, אני פולט אנחת רווחה. יש בי תחרותיות נסתרת. מדובר בסוג של שאיפה חולנית, בהעדפה להיות המלך של עולם נחרב מאשר נתין בממלכה עם תקווה.
אז כן, ציירתי את עצמי בפוסט זה כמגלומן מעורר רחמים! לפחות יש לי את הכנות הזאת. הפכתי את הבלוג הזה לבית השימוש של הנפש שלי. זו המטרה הנעלה ביותר שאני יכול לחשוב עליה עבור בלוג.
| |
שעתיים אחרונות
רוב עם ישראל עדיין שקוע עמוק בחופשת הפסח, ובעוד פחות משעתיים אני יוצא לבסיס שלי אי שם בצפון.
זה טבעה של עבודה במשמרות, כבר שנה וחצי שאני חי חיים כפולים, לפי המספרים!
באזרחות אני יותר נינוח עם החברים שלי, פחות דרוך, ולא ממהר לשום מקום. בצבא אני עצבני, ממורמר, ואם אנשים שאני לא סובל מעזים לעמוד בדרכי לא אהסס לשדר להם שאני לא סובל אותם. הם בתורם לא יהססו להמשיך ולעלות לי על העצבים, סביר להניח שבמודע. אחת מתכונות היסוד שלי כאדם, שבאה לידי ביטוי גם באזרחות וגם בצבא, היא שידור תמידי של חוסר בטחון. כמעט כל בני האדם, גם ערסים וגם אנשים שבמבט ראשון נראים נחמדים, ישמחו לתפוס טרמפ על גבו של מי שנראה להם חלש. בתור אדם המגדיר עצמו כאבוליציוניסט אני יכול להבין אותם, מי לא ירצה לחזק עצמו מול הכנופייה שלו וגם מול ציפור הנפש האישית והפתטית שלו. זו פעולה הישרדותית טהורה.
אני שונא עימותים, ולא אוהב להתרברב, או לפתוח את ליבי. אין לי חזות מפחידה, אני יחסית קטן מימדים ותמיד לבוש כאחד האדם. אולי משהו בתווי הפנים שלי יוצר איזה מראה של אדם הסבור שחרב דמוקלס תלויה מעליו באופן תמידי. חברים ויריבים כאחד נוהגים לראות את זה בדיוק כפי שאני רואה את זה, ולעתים להקניט אותי תוך כדי ידיעה שתגובה ראויה לשמה לא תגיע (מפאת חוסר רצון להתעמת). פולחן האישיות הקבוע הזה של אותן רכיכות, והמחסור בתגובה הולמת, ככל הנראה גורם לי להראות אפילו יותר חסר עמוד שדרה. הם הרכיכות ללא צל של ספק, אבל עבורם אני לגמרי חסר חוליות!
יכול להיות שאני קצת מודאג מהמצב, אחרת לא הייתי מפרסם מאומה, אבל אני לא מתכוון לפעול לגביו. אני אוהב את העובדה שאני לא רברבן, שאני מסוגל לשמור דברים בבטן, להאבק ביצרים חייתיים. התשלום אינו גבוה כפי שמשתמע מן הכתוב. אנשים קטנים מתחזקים בזכותי (אני משתדל לא לנטור טינה), ולעיניי חלק מהבריות אני נראה כאבן, דבר יציב שאפשר להשען עליו.
בניגוד מוחלט לכל מה שכתבתי לפני כן - לפני כשלושה ימים, התווכחתי בפרהרסיה עם חבר קרוב לגבי חג הפסח, אכילת כשר, הפרדת הדת מהמדינה וזכות קיומה של ארץ ישראל. צעקתי, גרמתי לו לגמגם ולזרוק סיסמאות ריקות מתוכן לאוויר הפתוח - ניצחון מובהק בקרב מילולי עקוב מדם. לא אהבתי לחשוף את הלהבה, שני אנשים אמרו לי שזו הפעם הראשונה שהם ראו אותי עצבני (לא הייתי עצבני אבל הטונים היו גבוהים, זה ידוע שהצדק נמצא תמיד בצדו של האדם הרועש ביותר בשיחה). אולי זה היה בריא, שיראו שאני מסוגל להגן על הדעות שלי.
זה מאזן שאני גאה בו - בפן האישי אני אספוג כל עלבון, אבל לא אתן לאיש לפגוע באמונות שלי ללא מאבק ראוי.
גיליתי בזמן האחרון שאני מפחד מדחייה, ואולי בנושא זה הבטחון העצמי שלי לוקה בחסר. אני מסתובב כל כך הרבה סביב המטרה שלי לפעמים, עד שהמומנטום צונח והחשק להשיגה מתפוגג. בין אם מדובר בבקשת טובה אישית ממכר או רצון להכיר מישהי לעומק, כמעט תמיד אני אעדיף לשלם את הקנס ולא לדבוק במשימה.
עכשיו נותרה שעה לישון, אבל אני שמח שפרסמתי את הפוסט הזה, חושפני מעט, אבל מה הסיכויים שאתם מכירים אותי?
שבוע טוב.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
