כשתתחיל הספירה לאחור

מה מר הוא גורלי! היום, כבכל שבוע חולף - מחובתי לחזור ולשרת את המדינה למשך מאה שישים ושמונה שעות עד הפעם הבאה שאשב בכסא זה.

על אף שאני לא כפוף כלפי שום חוק מוסרי או מדיני, אני מרגיש מחוייב לשתף אתכם בהגיגי המשונים פעם אחת אחרונה לפני עזיבתי הזמנית והשגרתית. הצורך לקשקש לא מניע אותי ברגע זה, אלא חוסר הרצון ליצור פערי זמן גדולים בין הפוסטים שלי.

אם כבר בצרכים חסרי תכלית או היגיון עסקינן - תוהה אני מדוע בכלל הרגשתי צורך לכתוב שגורלי מר.

סביר להניח שללא צירוף מקרים נוראי מעולם לא אחווה רעב אמיתי, כפור או תופת. גם אם אכנס לחובות עצומים, או אשב בבית סוהר, צרכיי הבסיסיים ישמרו ויצר ההישרדות שלי ישאר רדום עד נשימתי האחרונה. אפילו התעוררות רגעית של יצר זה לעולם לא תשתווה לחיים שלמים של סבל טבעי וטהור.

אני, ורוב אזרחי העולם החופשי, בוכים יותר בגלל שיש לנו מאשר בגלל שאין לנו. יש לנו זמן לחשוב על חוסר הצדק בעולם, זמן "להתאהב" ואחר כך לבכות על "אהבה" נכזבת. יש לנו יכולת להתווכח עם ההורים על כיסוח הדשא או ריקון פח האשפה. גם השכלה לא חסרה לנו, ואיתה באה היכולת להתאכזב ולאכזב באמצעות ציונים שליליים במבחנים אקדמאיים שונים.

לא פעם אני מרגיש אשם שכל כך קשה לי לא להיות עצוב וממורמר.

הייתי מאושר קטטונית לו הייתי מסוגל לא לנבור באומללות המלאכותית הזאת. כולנו מתחרים בתחרות מדומה, ולא שמים לב שהקולקטיב ממזמן ניצח ואין בעצם על מה להתחרות. העובדה שאנו בעלי מודעות עצמית כל כך גבוהה, גזע חושב, מציבה אותנו בדיוק בין האושר העילאי, נירוואנה, ובין הסבל הרב שטומן בחובו עולם הטבע.

אולי היה עדיף להיות כלב מטופח - לכשכש בזנב כל החיים ולמות, בלי שאלות מיותרות (או תשובות מיותרות אף יותר).

זו לא מחשבה מקורית, אבל לדעתי היא נכונה. נכונה מספיק על מנת שאביע אותה בבלוג שלי.

ובנימה של הפנמת הכתוב - אני בטוח שלא אסבול בשבוע הקרוב. כולי תקווה שכל בריה שטרחה לקרוא כאן, במבט נוקב אל הראי - תסכים איתי שגם היא לא קורבן לגורל מר כלשהוא.

שבוע טוב!

בתחילת היום, בדרך לתחנת הרכבת בנתניה, הצהרתי בפני אמי שמאוחר יותר במטרה להגיע אל מעוז חפצי אני מתכנן ללכת רגלית ממרכז תל-אביב אל שכונת רמת-אביב כתחליף לנסיעה באוטובוס.

לאיבתי התגובה הבלתי נמנעת הייתה שלילית ומרירה. עשיתי טעות איומה. אני מרגיש נורא. מה חשבתי לעצמי? יכול להיות שרמזתי שהליכה של שמונה קילומטרים בקצב סביר, עם הפסקה דשנה באמצע הדרך, ומים ומזון בשפע לכל אורכה - אינה התאבדות למעשה? המסע של פרודו וסאם לגאולת הארץ התיכונה, השמדת כוכב המוות בידי לוק סקייווקר - עתה מדומני כי מעשי גבורה אלה מחווירים לעומת המסע האמיץ עד כדי טיפשות שתכננתי לעצמי.

ונניח בצד לרגע את העוקצנות - איני לוחם בשום סיירת, ג'ובניקון צנוע כותב אני אליכם, אך ללא תסביכי משקל או לב - אפילו אני אמור לשרוד את פיסת השואה הקטנה הזאת (ואין צורך אבל ראוי לציין שלא יכלתי להניח את העוקצנות בצד גם המשפט הזה).

הצווחה - היא הייתה איומה, עוברי אורח היו וודאי מסיקים כי התוודתי בפניה שאני מתכוון בהמשך היום למשוח את גופי בדלק, להצית עצמי ומיד אחר כך לקפוץ מהגבוהה שבקומות עזריאלי.

נתח גדול מהפוסט הזה הוקדש להצגת העובדה שגיליתי תגלית מגוכחת - מסתבר שעבור אותה אישה שסבלה אותי ברחמה במשך תשעה חודשים ולאחר מכן בביתה במשך חמישית מאה - בשבילה הליכה היא דבר חריג ומסוכן.

מדוע הסתייגות כה גורפת? לא מדובר בהליכה לשם הליכה, או במעבר במקומות מסוכנים, אציין שנית או שלישית שאורך הדרך גם הוא אינו חריג. הליכה עבור מטרה, להגיע אל יעד - צריך אני להזכיר לך איך היו החיים לפני המכונית והכרכרה? מבין שנינו את חיית קרוב יותר לאותה המציאות, אז למה את דורשת תזכורת מצלצלת?

איך זה? איך זה שאת, שאכפת לך מהתחממות גלובאלית, ואת, שמעירה לי לעתים כה תכופות על כך שתכף עיניי נופלות מחוריהן עקב צפייה ממושכת בטלוויזיה, מעיזה את עתה להזריק היישר אל תוך ליבי תרכובת של אשמה ובושה.

הדור הזה, שבצילו גדלתי, ואולי גם זה שלפניו, הם לא בסדר. משהו מעוות שם לגמרי. בעבר הלא כל כך רחוק הם הגדירו מחדש את השימוש ברגליים. הושחתו בידי הטכנולוגיה! הדור הקודם התמכר לעצלנות והדור הנוכחי סובל כצאצא של נרקומן. סובל ובמקביל פונה לפשיעה ולאלימות.

כמוני יש מאות מיליונים. אנשים שאת הפחד מהליכה, משימוש טהור בגפיים, הם קיבלו מדור ששואל למה לא לעשות יותר ופוקד לעשות כמה שפחות.

ולא, אני לא מתכוון להצית פה אפילו גיץ של מרד נעורים. ואמא - אני לא אוהב להאשים את האדם הבודד, אבל התגובה שלך היום הוכיחה לי ללא ספק שאת מהווה חלק מהבעיה. ויתרה מזאת - אני לא אוהב להכליל אבל הדור שלך כמעט כולו נכשל וסביר להניח שגם חרץ את גורל הגזע האנושי על הדרך.

אתם חינכם ואתם נכשלתם ואין לי ספק שהכישלון הזה יכפיל מסתו כשיהיו לכם נכדים.

ללא שום תקווה לעתיד טוב יותר או לפתרון קסמים - מדובר פה בקבלת האמת ותו לא.

המשך שבוע מעולה!