כינוי:
Numark בן: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
נוח והלוויתן
כשאלכסנדר הגדול היה בערך בן 25 הוא כבר כמעט כבש את כל העולם הידוע, ונפוליאון סיפח את איטליה לצרפת בגיל 26. כששואלים אותי איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים מהיום, התשובה שלי ביום אופטימי תהיה "לא בקבר". בלי לשים יד על הלב, אני די בטוח בזכותי להצהיר שאני מרגיש ונראה תשוש יותר משהם נראו דאז. כל זאת, ועדיין לא ראיתי את החורף העשרים ואחד שלי.
אני לא מרגיש מיוחד. כמות האנשים שחיו ומתו בלי להגיע למעמד של מעצבי ההיסטוריה היא אסטרונומית. פה נעוצה הבעיה. אני לא מרגיש מיוחד.
הרעיון הזה של מסע, שאני סוגד לו בצורה עיוורת, אין בו דבר מיוחד. אלפי אנשים עברו מסעות כאלה, והמשיכו בחייהם. כמו ברחש שנמשך למנורה מחשמלת, אני נמשך לחוויה "מערערת תפישת עולם" זו, וכפי שהברחש דן עצמו לצלייה על המתכת המיוננת אני דן עצמי לזיקנה וריקבון בלי לעשות מאומה.
אני סנוב. תמיד ראיתי בעצמי פילוסוף בשקל, ומעצם היותי כזה, ממזמן פתרתי את כל הבעיות ה"רוחניות" שלי. הכרת העולם הרחב לא תרפא את החולי שלי, כי השלמתי כבר עם כל החסרונות שלי; הגובה, המראה, הכריזמה, הכישורים. הצרכים שלי הפכו לשטחיים וגשמיים, וסביר שישארו כך. לא משנה כמה אני שונא את מה שנהיה מהחברה האנושית, קיים בי צורך אבוליציוני למצוא חן בעיני כמה שיותר בני אדם, ורצון להגיע לתודעתו של הציבור הרחב, להרגיש מיוחד. כך נשמע אדם שהשלים עם עצמו. "השלמתי עם עצמי" - חשבתי שההצהרה הזאת תיכתב בטון חיובי בהרבה! סטיגמה הוליוודית. השלמה עצמית כרוכה בכאב ובסבל. אני מקנא במי שעדיין מחפש תשובות לשאלות מעורפלות. המציאות עצובה, אבל גם אם הייתי אמיץ מספיק בשביל לשים סוף להצגה הזאת, אני מעריך מדי את עצם הקיום ואת נדירות התודעה בשביל להוריד את הוילון.
אז אני עצוב, אבל עדיין בחיים. ומאחר והפסקתי להימשך אל עבר המנורה עליי לחפש מקור אור אחר.
כמעט ואיני מצליח ליצור ניצוץ, שאיפה ריאלית עבור מישהו שהספיק לבזבז עשרים שנה. עם נתונים כמו שלי, אני לא רואה את עצמי מספח את איטליה או כובש את העולם בזמן הקרוב. אני יכול לחשוב רק על שתי זירות שאני מרגיש בהן כמו גלדיאטור - דיונים תיאולוגיים ושאיפה
לממון. בנוגע לדיוני התיאולוגיה יש מספיק אנשים עם דעות כמו שלי, טובים ממני, מוצלחים
ממני, אין לי מקום שם.
פתרון הקסמים, היחידי למעשה עבור אדם ללא עבר ראוי כמוני, הוא עשיית כסף. כן! אני כמעט נהנה לדמיין את עצמי עם חליפה יוקרתית ועניבה, משפיע על מיליוני אנשים ברחבי העולם. מי לא היה נהנה? יש לי את המראה הדרוש בשביל להפוך לאיש עסקים מצליח, ויש כל כך הרבה אידיוטים בעולם. לעולם לא יהיו קיימים מספיק רועי צאן בשביל לנצל את הטמטום של החברה הכוללת - משאב בלתי נדלה. הצרכים הגשמיים, השטחיים, יממומשו.
לכו תדעו, אם אהיה מספיק מוצלח אולי גם אעלה לאולימפוס ואהפוך לאל, מסוג האלים שמכתיבים את ההיסטוריה.
| |
יופי זה כוח
מסיבה ברורה למדי, בעבר הלא רחוק, שיערתי ששגשוג, הצלחה וכוח נגזרים כמעט רק מיופי חיצוני ואינטיליגנציה גבוהה. שנים של הנחה מבוססת היטב שלא בורכתי לא ביופי ולא באינטיליגנציה אילצו אותי לשפץ ולתקן את השקפת עולמי בכדי לקבל את עצמי כפי שאני.
בין אם תהיה היא נכונה או שגויה, על מנת לשרוד בעולם עם הנתונים שקיבלתי, אני חייב להאמין בעובדה אחת. על אף שבמבט ראשון אנשים ישפטו אותי לפי המראה החיצוני שלי, יש בכוחי לקבוע איך הם יראו אותי במשך שארית חיי. אני יכול לדבר בחוסר ביטחון, לשאול את עצמי שוב ושוב במה אני לא בסדר, לאחוז חזק בדש חולצתו של אדם שאני סבור שמאפיל עליי בכל תחום אפשרי. זו דרך שקל ללכת בה, אבל למעשה ובבירור אהפוך לבן אדם שאף אחד לא רוצה להיות כמוהו, שאיש אינו רוצה להידמות לו. עבור בני אנוש אחרים אהיה מכוער. חולשה היא כיעור. אתה לא באמת מכוער עד שאתה מראה כמה אתה חלש וקטן. לא לקח לי זמן להבין שאם אהיה ההפך המוחלט ממה שתיארתי הרגע, התוצאה תהיה גם היא ההפך המוחלט.
בעבר נשים מלאות היו סטנדרט היופי כי לא כל אחד יכל להרשות לעצמו להשמין, השומן שלהן ייצג כסף, ביטחון, הצלחה, ולכן גם יופי. היום, כשבעולם המערבי אי אפשר למות מרעב גם אם ממש רוצים, ההישג הוא להישאר רזה, להישאר רזה זה כוח רצון, וכוח רצון לא נראה רע בכלל. היטלר לא היה אדם מושך עד שעלה לשלטון בגרמניה, ובשיאו, כל נתיניו רצו להיות כמוהו, עד שאיבד את כוחו, ואז הם התכחשו לכך שהם אי פעם שטפו אותו בחיבתם. מי שאוהבים אותו ומעריצים אותו, הוא יפה, ולא בגלל שהוא יפה מעריצים אותו ואוהבים אותו. כולי תקווה שאנשים גדולים ולא מגזיני אופנה מכתיבים מה נעים לעין ומה לא. כריזמה, ביטחון עצמי, כסף, אלו הם הדברים המושכים, יצורים המחזיקים באוצרות הללו נראים טוב.
זה משהו שלא פשוט לגלות, אבל עבורי יהיה זה הרבה יותר קל לא להראות את מידת הרחמים כלפי מי שיתחנן ממני להציגה. למנוע חמלה דווקא עבור מי שמחפש אותה. אף על פי שלא מדובר בכלל ברזל, בעיניכם ודאי זה הופך אותי לסוג של מפלצת, אבל אתם חייבים להבין שעבור מישהו כמוני אין דרך אחרת לשרוד. אני חייב לראות כל יצור אחר דרך הקליידוסקופ שבניתי. תהיה רופס וסביר שלא אסבול אותך, מהפחד שאני דומה לך. אם אברור יותר מדי, בזוית העין, האמת או השקר עלולים להיקלט, ואז אני אולי אדון את עצמי לדיכאון כרוני בלתי ניתן לריסון שעשוי להיגמר בהיחרבות עולמי. האמת או השקר הם הידע המוטל בספק שהיום לאנשים יפים יש מראה ספציפי. אם נתון זה הוא אמת או שקר, אני לא יודע.
קיים בי חשש שבימינו השטחיות נפוצה מדי, וכולם מסונוורים עד כדי עיוורון ממה שמופיע בטלוויזיה או על שלטי החוצות. אולי הטכנולוגיה, המדיות החדשות, היכו והכניעו את כל מה שכתבתי עליו כאן, ואנו נידונו לבינוניות שמביאה עימה הסטטיות של סטנדרט היופי. הצורך שלי לכתוב את הפוסט הזה למעשה מוכיח שעמוק בפנים גם אני קורבן של ההווה.
בברכת שבוע טוב,
הכותב
| |
לבד בתל אביב
הדבר היחיד שבכוחו לתת לי יתרון כלשהוא על אנשים אחרים במשחק החיים נגמר. אין לי כסף. אחרי חצי שנה של עצלנות וחוסר מעש, אפילו המשכורת הצבאית לא גומלת אותי מהצורך לעבוד. לכן הגעתי אתמול לתל אביב בשביל עבודה זמנית. רק לחודש או חודשיים, אני לא צריך לעבוד הרבה בשביל להפסיק לדאוג לגבי הממון שלי. בינתיים אני כאן.
לו רק הייתי מכיר אנשים מפה, היה לי כיף. עד אז בסיומו של כל יום עבודה אני עולה בחדר המדרגות השומם אל עבר הדירה היפה והגדולה הזו, יושב על מחשב נייד ומתכתב עם הבריות ללא אינטרקציה פיזית. במובן מסויים מדובר בתרפיה מבורכת, אבל ככל שהזמן עובר נאגרת בי סוג של מועקה. לפני כמה פוסטים כתבתי שאין לי ממש כוח לפגוש אנשים, אך בין השהייה שלי פה לבין הצבא, מזמן לא הגעתי לרמה כזו של בידוד מבני אדם שאני לא סולד מנוכחותם. אני הולך הרבה בעיר הזאת, מזהה המון פוטנציאל לתקופת זוהר חדשה ברחובות. אפילו שאני לא נראה כך, אני צעיר. אנשים צעירים צריכים להאמין שהעתיד עדיין יכול להיות טוב איכשהוא. אם לא אצליח לשכנע את עצמי שזה נכון, לפחות מדי פעם, אני גוזר על עצמי כתיבת פוסטים דכאוניים עד סוף חיי.
לפחות מצאתי נושא אקטואלי ואישי לדבר עליו. אני נוטה לכתוב על שטויות גלובליות ושטויות פילוסופיות וזונח את העובדה שבסך הכל מדובר פה גם ביומן. עדיין לא סחטתי מהמוח שלי את כל הדברים שיש לי לכתוב עליהם, אבל בגלל שיש לי עוד כמה ימים להיות כאן אני אשמור אותם לפעם אחרת.
תודה על ההבנה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
