הפסקתי להאמין באלוהים לפני קרוב ל8 שנים.
המוות של סימה ביחד עם מרד הנעורים ומוזיקת הרוק והפאנק ששמעתי ושהכניסה אותי למעגלי חברים מסוימים,
גרמו לאבד אמונה בדבר היחידי שחשבתי שאאמין בו כל חיי; ללא סייגים וספקות.
שנה לפני זו גם הייתה השנה האחרונה (והיחידה) שהנחתי תפילין על בסיס יומי (מלבד שבתות, כמובן) וכך, מצדיק, הפכתי ל-לא מאמין.
המוות של סימה לא הכה בי עד שהיה לי טוב.
ישבתי על הבמה בביה״ס אחרי שסיימתי להשתטות עם יונתן והבנות, לידי נטשה שהייתה אז חברה שלי (עד היום אני זוכר איך היא נישקה אותי לראשונה) והבטתי לשמיים החשוכים.
באותה תקופה, הייתי תמיד מסתובב עם mp3 זול ואוזניות עוד יותר זולות שהיה מלא, עד כמה שניתן, במוזיקת נעורים. הייתי שומע נירוונה ולד זפלין, הביטלס והפפרס, פרל ג׳אם ואליס, דפש מוד ובלינק, גרין דיי וניקלבאק, בולט ואמון אמארת׳, דראגונפורס וג׳ון פרושאנטה ועוד ועוד. אבל מעל כולם (ומתחת לג׳ון והפפרס) הייתה בליינדסייד. להקת פוסט הארדקור נוצרית, עם שירים על ישו המסכן על הצלב ועל האמונה שהאל תמיד איתנו ומנחה אותנו. להקה אדירה.
באותו יום, התוודעתי לשיר חדש שלהם- shekina-שכינה והוא היפנט אותי.
באותה התבוננות בשמיים הרגשתי שמשהו חסר. הכוכבים היו שם וגם הירח וערפילי ליל החורף, אך אוזניי היו מלאות ברעש הלא נכון לתמונה שכזו.
הוצאתי את הנגן מהכיס, פרמתי את סבך האוזניות והפעלתי את shekina בפול ווליון, נתתי לשיר לחזור בלופים באוזניי, ממלא את כולי בסחף רגשי.
ובאותו רגע, דווקא עם השיר הזה של בליינדסייד, הבחנתי שעוד דבר חסר לי בתמונה; המבט בשמיים היה חסר. אלוהים לא היה שם.
ובאותו ערב בכיתי. בכיתי על סימה, בכיתי על שוקי, על הילדים; בכיתי על חיים ועל פספוס של המוזיקאי המוכשר הזה ובכיתי על אובדן האלוהים האישי שלי, אובדן כל מה שידעתי והאמנתי.
בעודה מסתכלת, ראתה נטשה איך אני נעלם בריק ומעלים כל חותם מעל פני האדמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feed Your Head