Footsteps

קשה לי לכתוב. 

הכל נמחק; הרוב ערוך, תמו הימים של "זבנג וגמרנו".

הנטייה היא להאשים את הצבא שפשוט חונק אותי בכל מובן שהוא ומונע, בהנאה ובהצלחה יתרה, ממני ליצור ולהתבטא.

זה הזוי בעיניי שעם כל מה שעברתי ושאני עדיין עובר בצבא, הדברים הרעים והטובים; הקשים והקשים עוד יותר, אני עדיין לא מצליח לכתוב וליצור כמו שהייתי רוצה.

הפעם האחרונה שכתבתי שיר שבאמת הייתי מרוצה ממנו- לפני קרוב לשלוש שנים; הפעם האחרונה שציירתי- לפני ארבע. לשמחתי אני עוד מצליח לנגן דברים חדשים, אבל לא לחבר להם מילים.

כאילו כל מה שבא לי בטבעיות במשך שנים [כתיבה וציור], עכשיו מצריך ממני למידה מחדש, ניסוי וטעיה- כאילו רק עכשיו ניגשתי לעסוק בתחום הזה של אומנות ואילו הנגינה והיצירה המוזיקלית, מה שחדש לי יותר יחסית, בא יותר בקלות.

לא יודע איך. לא מבין למה.

-

בשביל לנסות [בין היתר] ולהתקדם שלב בכל הדרך המחודשת הזאת, ניסיתי לבטא את הנושאים של בית, חדר ונוחות בעזרת אומנות.

ניגנתי, צילמתי, כתבתי וציירתי, הכל בלי עריכות, בטייק 1, בלי חרטות ו"בזרימה".

יצא רע.