Footsteps

נראה לי שאני ככה כבר חודש. אולי טיפה יותר. זה בטח התחיל בערב ההוא שהתחלתי עם הילה. זה היה השם שלה, אני חושב.

זה לפחות מה שהיא טענה.

היא נפנפה אותי, זרקה אותי, שיקרה לי; שיחקה בהתרגשות עד הדקה ה90 ואז החליפה תלבושת.

העיניים שאמרו תבוא שתקו והשפתיים שיקרו.

היא יכלה לקחת אותי לאינסוף והייתי הולך, עוקב אחר שיערה השחור ובורח מהכל,

אבל היא בחרה לברוח לבד-

ומאז אני מוקסם ממרחבים.

תנו לאוויר לנשום ולהתרחב ותנו לעיניי להסתחרר ולא להצליח לקלוט את הכל.

תנו לי לרוץ כמו הכתיבה חסרת המעצורים והמהירה של הסופרים הצעירים-

תנו לי לאהוב את עצמי ואת בורא הכלום והכל ואת המוזיקה שמנגן הטבע כשאנחנו לא מקשיבים.

תשחררו אותי מהפאבים החשוכים, מהבמות הפתוחות הקטנות ומישיבות ארוכות בבתי קפה-

קחו אותי לפתוח לטבעי למחלץ איברים-

ותחזירו אותי לאותם מקומות כאדם שנושם בקצב אחר ומנגן יותר טוב.

יומיים לאחר מכן ראיתי אותה על הרכבת הקלה והרגשתי כמו קאפקא.

אני חושב שזאת הייתה הילה.