טוב, הגיע הזמן שגם אני אכתוב משהו. לא יודעת מה, אבל משהו חייב להכתב. אחרי שעוברת איזו תקופה שבה לא כותבים זה נהיה מן עניין כזה של "אם אני כבר כותבת, זה צריך להיות מאוד טוב". אז נהיה מלחיץ והלחץ דוחה את הכתיבה עוד ועוד. אבל די. לקחתי לי עכשיו את הקפה של הבוקר והחלטתי שכותבים ויצא מה שיצא. מקסימום סתם עוד פוסט עדכונים.
אז אחרי חודש ומשהו של רכבת הרים של נסיון להיות בזוגיות, אני חותכת היום. כבר הבנתי מזמן אבל אתמול זה נקלט בי סופית, שמה שאני עושה איתו זה ממשיכה מאותה הנקודה שבה גמרתי עם המיתולוגי. רבנו המון, יצאו לא מעט מילים קשות (בעיקר מכיוונו), הרבה נסיון "לעבוד על זה", פלאשבקים לאבא שלי בילדות שהאלימות המילולית שלו הרסה לי את החיים. ולצד כל זה סקס משובח ומחוות קטנות מרגשות ובעיקר התחושה הנהדרת שאני לא לבד. אבל בעצם כן הייתי. רק היה לי קשה להודות בזה. וקשה להפרד שוב מהאשליה הזוגית הזאת ולהגיד לעצמי - בפעם האלף - שעדיף להיות לבד מאשר בתוך קשר לא בריא. שבכל זאת עברו כמה שנים מאז המיתולוגי ולמדתי בינתיים להציב גבולות, לזהות נרקסיזם, להכיר תחושות לא נעימות שעולות לי עם עצמי בתוך קשר עם מישהו אחר ולהבין שבאמת באמת מגיע לי משהו טוב יותר.
אז שוב לבד. לפני עוד שיחת פרידה לא פשוטה, אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
חוצמזה כבר שבוע אני בחופש פסח, אבל לא מצליחה להיות לרגע בחופש. יש לי כל הזמן דברים לעשות, פגישות עם שותפיי לתרגול (החתיכים! למה תמיד מתרגלים צריכים להיות כאלה הורסים?), מצגות של שיעורים לבנות, סטודנטיות להדריך, עניינים לסגור. אני יודעת שאני גרועה בלהיות בחופש. ולכן איזה מזל שהחלטתי כבר מזמן לקחת את השבוע הבא לחופש האולטימטיבי - לסיני. שם אין פלאפונים ואין מחשב ואין טלויזיה ואין פגישות עבודה ואין בעצם כלום חוץ מכמה כריות צבעוניות, אוכל בסיסי, שש-בש, חול וים. וספרים. הרבה ספרים.
וכך בשבת בצהריים אני ופוסיקאט האמיצה עולות על טיסת ארקיע לאילת. משם ניקח מונית לגבול. את הגבול נעבור צ'יק צ'ק (ונעצור בדיוטי פרי הקטן לקנות סיגריות וקצת אלכוהול) ומעברו השני יחכה לנו סלמה עם המונית שלו וייקח אותנו אל סעד שאמור לשמור לנו חושה על החוף, כפרעליו. אני כבר מכירה את הפרוצדורה. לוקח איזו יממה להסתנכרן עם הקצב ועוד כמה שעות להתחיל לתהות איך אפשר בכלל לחיות את החיים המשוגעים שאנחנו חיים כאן. לכן החזרה משם תמיד קצת קשה. איכשהו אני תמיד מרגישה מאוד מסוממת כשאני חוזרת - כאילו הגוף שלי לא מצליח לסלוח על הטירוף היומיומי שאני מנחיתה עליו בבת-אחת.
בינתיים הולכת לקחת את הסלולרי החדש שלי. אני עוד מתלבטת אם לקחת אותו איתי לסיני, עם שלל המוזיקה שאני אוריד לתוך ה- 4 GB שיש בו. אחרי הכל, אחד השיקולים היה שאני רוצה אותו גם בתור נגן המוזיקה שלי. מצד שני, המוסיקה הטבעית של סיני ערבה תמיד לאזני ולא עשיתי לו ביטוח. אז נראה.
לכבוד חג החירות הקרב, שנושק לעוד פרידה מאשליית הזוגיות וחזרה לחיק הלבד, התעסקתי קצת בשיר הבא. לא קל לי איתו. הוא נוגע במקומות הגבריים שבי, בקושי שלי עצמי להיות בתוך ביחד, בקושי של הגברים שאני יוצאת איתם להיות איתי עד הסוף, בשאלת העבדות מול החירות. אני מאחלת לי ולכם שנחווה הרבה חופש בתוך ביחד מעצים, ושלעולם לא נתחבר למטאפורה של הזוגיות ככלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
