| |
Fucking Union
מומו ניצבה באמצע הכיכר העגולה. היא חשבה על קולות הכוכבים ועל פרחי-השעות. ואז התחילה לשיר בקול צלול
(מיכאל אנדה) |
 כינוי:
בת: 49
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2006
מורפיום
רגע של דממה.
טלי, אני פה. אמא שלי.
גיברת, תחכי בחוץ בבקשה...
אני? בחוץ? לא לא. אמא שלך. את במרכז הבמה עכשיו. שחקנית ראשית.
ראשים מציצים מעלי בזה אחר זה.
איך קוראים לך? בת כמה את? איזה יום היום?
נראה לי שכבר עניתי על כל אלה.
לא נורא. שוב.
אבל אני נורא צמאה!
תיכף תקבלי משהו לשתות. בינתיים נוריד לך את הקסדה.
באמת? איזה יופי! איך אני אוהבת אתכם!
דקירות של מחטים וצינורות בכל חור קיים או מוסווה. אחד מהורידים מקבל נוזל נעים נעים. זה גורם לי לאהוב את כולם. וגם הרבה פחות כואב לי עכשיו.
איייי! מה זה היה?
הוצאנו לך את הציפורן שנשברה מהרגל. לא נורא. תגדל חדשה.
באמת לא נורא. אני מרגישה את הרגליים שלי מבעד לכאב. הרגליים שלי בסדר?
נראה שהן בסדר. היד לא ממש בסדר. קול אישה, קול גבר, עוד אישה, עוד אישה, עוד גבר. כמה יש כאן סביבי. מכניסים לי ומוציאים לי ומזיזים לי ופותחים לי לאור ניאון מסנוור.
חדר טראומה.
ובינתיים הנוזל ההוא, שהתחיל מהוריד, עולה ויורד בגוף שלי. נ....ע.....י....ם.... ל....י...
אני נשארת רק עם קול אחד עכשיו. הוא משחק עם האינפוזיה שמחוברת לי לוריד, בזמן שהוא מסיע אותי במסדרונות אפלוליים. מבעד לטשטוש אני מבינה שיש לו שליטה על המורפיום שנכנס לי לגוף.
אנחנו מחכים לרנטגן, תיכף תיכנסי. הוא נשמע נחמד.
אפשר עוד קצת מהדבר הזה?
בטח. כמה שתרצי.
וואוווווו
אתה רופא?
מתמחה.
איפה למדת?
בהונגריה.
הוא נשמע על הכיפאק. אני מנסה לראות אם יש לו טבעת, אבל המורפיום עושה לי לשכוח נורא מהר את כוונות השידוכים שלי לעצמי. אני שוקעת בשינה.
טלי?
שוב אמא. גם אבא פה. איך הגעתם?
אמא הגיעה איתך באמבולנס. אני נסעתי ממש אחריכם.
אז היא כן שמעה את כל הצרחות בדרך. שיט.
אבא, אולי תתקשר ליעל? היא האחרונה שראתה אותי לפני שעליתי על האופנוע. תמיד טוב לתת לאבא שלי משימות. זה נותן לו להרגיש שהוא עושה משהו מועיל במצבים של חוסר-אונים. אחרת הוא יכול באמת להשתגע.
מה הטלפון של יעל?
אותו הטלפון של הדירה (המגניבה, הגדולה, מלאת הפוטנציאל) שהיתה שלי ושל אוהד עד לפני חודשיים. זוכר שהיא ואייל עברו לשם במקומנו?
אה. כן. הולך לצלצל. כבר חוזר.
אנחנו כבר כמה שעות בחדר אחר. חלוק לבן ניגש אלי. מבקש ממני לעמוד. מנסה ונופלת.
לא נורא. נביא לך כיסא גלגלים.
עכשיו הם שניים בחדר קטן. רק אני והם. תשמעי, הצילומים של היד שלך ממש ממש לא יפים!
לא יפים? מה ז'תומרת לא יפים. ממתי צילומים של ידיים נמדדים ביפה ולא יפה?
שפה כזו, של אורתופדים, מחייך אחד מהם בהבנה. שמח שאני לא לוקחת קשה את הבשורה. עכשיו נגבס לך אותה. אבל רק עד מחר-מחרתיים, כשינתחו.
אני לא מספיקה להגיב, כי אני מתחילה לצרוח. אחד מהם תופס לי את היד בתנוחה סאדיסטית והשני מתחיל ליצוק עליה חומר לבן חם.
שוב שכחת שההורים שומעים הכל מעבר לדלת, טלי. או אולי לא שכחת ואת מתעקשת על קהל לפעם האחת בחיים שמותר לך לצרוח.
הגבס מתקשה. מחזירים אותי לתנוחת שכיבה. גם לשכב כואב, כי כל הגוף שלי פצעים. אבל אמא ואבא והמורפיום איתי, ואני נרדמת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
