הספר "בינת השכווי" שכתב ברוב כשרון ואהבה אביגדור דגן (או בשמו הצ'כי ויקטור פישל), נח אצלי על המדף כבר למעלה מ-10 שנים. נתנה לי אותו פעם המורה שלי למחול, ואני, שלא כדרכי, מעולם לא החזרתי. כבר שנים שלא פגשתי בה, ועם קצת רגשי אשמה, הוא נשאר. אולי רגשי האשם היו אלה שמנעו אותו ממני עד עכשיו. אבל היא ראתה אותו על המדף שלי באחת התמונות, ואמרה שאני חייבת לקרוא. זה ספר של החלמה, אמרה. גיבור הספר הוא רופא, ולכן החלטתי, בפוסט קצת ארוך (סליחה... כל התמונות של הפוסטים האחרונים השאירו בי הרבה מדי מילים כלואות), לספר על הרופאים והמטפלים שליוו ועודם מלווים אותי בדרכי.
הדתי עם הטבעת
אני לא יכולה להגיד שאני ממש זוכרת את הרופאים הראשונים שטיפלו בי מרגע התאונה. היה אחד באמבולנס, שהברכיים שלו נגעו והשתפשפו בפצעים הפתוחים שבצד הגוף, והכאיבו. היו כמה בחדר הטראומה, אחת מהן, אני בטוחה, היתה אישה. הם היו נחמדים ויעילים. אבל לא ממש ראיתי אותם. בקושי רב הצלחתי להשביע אותם שאני לא נכה ברגליים, שאני אוכל ללכת. תמיד כשדמיינתי תאונה דמיינתי גם כסא גלגלים. הם הבטיחו. ואז היה אחד צעיר, שלקח אותי לכל הצילומים וטפטף לי מורפיום לורידים. הוא חיכה איתי ודיבר איתי, ואני, כדי למצוא חן בעיניו, ניסיתי לפלרטט איתו ולעשות שמח מכל העסק. כבר ידעתי אז שאני חיה, ושהרגליים שלי בסדר, פחות או יותר, והרשיתי לעצמי לחקור אותו איפה למד רפואה ובאיזה שלב של סטאז' הוא. לא ראיתי אותו. הייתי מטושטשת מדי. אבל הוא בא לבקר אותי אחר-כך במחלקה, ואז גיליתי שהוא עם כיפה על שיערו הדליל ועם טבעת על האצבע. הוא היה הרופא הכי נחמד וחם ואכפתי שפגשתי בכל בתי החולים שעוד מצאתי עצמי בהם.
האנגלוסקסי
הבא בתור היה האנגלוסקסי. ההורים שלי התרוצצו ברחבי המחלקה כדי לוודא שהטוב ביותר ינתח אותי ביומיים שאחרי התאונה. כך גילינו שאין דבר כזה "הטוב ביותר". מעטים הם המומחים לכתף, ובמקרה הזה האנגלוסקסי היה גם מומחה וגם סגן המנהל. נשמע טוב. הוא היה מבוגר יחסית ונראה בעניינים. כמו בכל ניתוח, אני לא יכולה לדעת עד היום אם הוא זה שניתח אותי בפועל, או אולי איזה עוזר שלו. אפילו אם היה בתוך חדר הניתוח אי-אפשר לדעת. אבל כנראה שהבורג שנשבר שלושה חודשים אחר-כך היה פאשלה של מישהו שם, למרות שלא מצאתי עד היום אף רופא, משום בית חולים, שמוכן להודות בזה בפה מלא. אחוות-המומחים-לכתף.
האנגלוסקסי היה, לאורך כל הדרך, מאוד אנטיפט, כמו שרק שמות גדולים יודעים להיות. ובלי לשאול אותי יותר מדי לקח כמה מהצילומים שלי לכנס, כדי להראות את הפלא הזה של בורג שנשבר. כשחברה דתיה של אמא שלי קיבלה פרוטקציה אצל הרב פירר, השם שלו עלה כזה שיתקן את נזק הבורג השבור. אבל ברגע ההכרעה, כמעט שנה אחרי, האנגלוסקסי השתפן והחליט שאין טעם בעוד ניתוח, ושאני אתחיל ללמוד לחיות עם היד הלא מאוחה והבורג השבור. אז מה שאני לא יכולה להרים ככה את התינוק שיום אחד יהיה לי. אז מה שהיד מתרוממת רק עד 90 מעלות. ליב ויז איט. מזל שבינתיים כבר היו עוד קולות שהקשבתי להם.
האופנוען
אל האופנוען הגעתי בהמלצת עורך-הדין שמיניתי לעצמי. הוא שמע את שמו בהקשר של הכתף. הגעתי אליו זמן קצר מאוד אחרי השחרור מבי"ח בלינסון, דרך קופת החולים. נדהמתי לגלות אופנוע כבד בפתח המרפאה שלו, ובחור מקסים, חייכני, לבבי ורגיש, בן 40 ומשהו. אה. וגם חתיך! בירור מהיר העלה שהוא נשוי עם שתי ילדות שמטריפות לו את השכל בזמן העבודה. האופנוען ליווה אותי שנה וחצי, במקביל לאנגלוסקסי, בביקורים של פעם בחודשיים-שלושה. לא משנה מה, תמיד הייתי יוצאת ממנו צוחקת. לפעמים עם דמעות, אבל משועשעת ואופטימית להחריד. הוא התלבט והתלבט בקשר לניתוח נוסף, ועשה את זה בקול רם. אהבתי את הכנות שלו, ואת העובדה שהוא מוצא לנכון לשים את ההחלטות בידיים שלי.
ובכל זאת, בגלל הגמגום שלו, הלכתי לעוד מומחה לכתף, שאת השם שלו כבר שמעתי, כדי שמישהו פה יכריע כבר. הסברתי לו שהוא על תקן יועץ. לעומת האופנוען החתיך המתלבט, היה המומחה הזה שמן ובטוח בעצמו. הוא פסק ניתוח ואמר שיעשה את זה בעצמו. הזכרתי לו שהוא רק יועץ. את הניתוח אעשה אצל החתיך. גם הוא לקח צילומים שלי להראות בכנס. הרגשתי סלב אמיתית!
אהבת חיי המפוספסת
לקראת הניתוח באיכילוב אצל האופנוען, באתי לבדיקות. לא חיכיתי חמש דקות וכבר יצא אלי מתמחה בבגדים ירוקים ונשמתי נעתקה! הוא היה אל יווני בהתגלמותו! מבט חטוף גילה לי שאין לו טבעת. הוא היה מודל היופי שלי: גבוה, אבל לא יותר מדי, כתפיים רחבות, עיניים כחולות בוהקות, פנים מושלמות, מבט ענֵיו. זו היתה בדיקה כללית, של לפני ניתוח. לחץ דם וכאלה. הסטטוסקופ שלו היה מאוד קרוב לחזה שלי. מדי קרוב. ואז הוא אמר שהוא שומע משהו בלב שלי. וואלה. בנאדם! אני מאוהבת בך, אתה עושה צחוק? בארור שאתה שומע שם משהו! הבדיקה המאוד סתמית התארכה לאיזה חצי שעה, במהלכה פשוט החלטתי שמצאתי את האהבה האמיתית שלי בחיים. הגעתי מעולפת לחלוטין למזכירה של המחלקה, שחייכה את חיוכה היפה והרווקי ואמרה שכן, הרבה בחורות מתלהבות ממנו, אבל הוא נשוי, מצפה לילד ו... "נאמן שאת לא מאמינה!" שייייייייט! למה לא שמת טבעת, נאמן שכמוך? לא יכולתי לעשות את התאונה הזו כמה שנים קודם? זו היתה האהבה הנכזבת הכי קוויקית שהיתה לי. הסתובבתי כמה ימים בתחושות קשות. בידיעה הדרמטית משהו שזהו, המיועד לי כבר נלקח, ולעולם כבר לא אתאהב שוב בחיי.
האופנוען קרא לי מהחדר יום לפני הניתוח. הוא היה יפה בבגדי המנתח שלו. הסתכלנו יחד במחשב בחדר הצוות על הצילומים שלי. הוא היסס. אמר שהכי טוב רואים כשפותחים, כלומר, שתוך כדי הניתוח תהיה החלטה סופית. זו הרגשה מיוחדת, לשבת בחדר הצוות כשאת מאושפזת. להיות מהצד השני. אמרתי לו שיש כאן, במחלקה שלו, רופאים חתיכים. הוא צחק "אני אספר להם!"
אחרי שעתיים של הוצאת ששה ברגים, ששלושה מהם, הסתבר תוך כדי, היו שבורים, החליט האופנוען שסוגרים ולא ממשיכים הלאה. גיליתי על ההחלטה הזו רק שבוע וחצי אחרי, כשבאתי למרפאה שלו, כולי מסוממת. "לא יכולנו להמשיך" טען, "הוצאת הברגים המוברגים לא טוב לקחה זמן רב מדי ואכלה יותר מדי מהעצם. נמתין חודשיים שלושה ונמשיך". הפעם יצאתי ממנו רק בוכה.
השמן הבטוח
אחרי חודשיים חזרתי אל ה"יועץ" עם עצם לא מאוחה וללא ברגים שמחזיקים אותה. הוא הביט בצילומים וחייך: "זה מתחיל להתאחות". מה?? אבל איך? "לא ברור. אבל זה נראה טוב. תחזרי עוד חודשיים. בינתיים תשחי, תעשי מה שצריך. כנראה שמשהו טוב קרה שם, כשהוציאו לך את הברגים המקוללים". באמת האמנתי שבזה נגמר הסיפור. אבל כשחזרתי אחרי חודשיים, הסתבר שזו היתה פיקציה. העצם רק עשתה את עצמה וכלום לא מחובר. "תבכי, מותר לך" אמר באמפתיה ושלח אותי לאלף בדיקות וצילומים. אז בכיתי. מלא. וקבענו תור לניתוח. אל האופנוען כבר לא חזרתי. גם לא אל האנגלוסקסי, שחטף, כך סיפר לי השמן הבטוח, התקף לב. "תראי מה עשית לו..." אמר בטון של הצדק-תמיד-מנצח ובליווי קריצה. פחחח. צֶדֶק. השמן הבטוח ביקש ממני לבוא אליו לתל-השומר, שם יתבצע הניתוח השלישי, בינואר 2007.
המזכירה של האופנוען צלצלה אלי שבוע לפני הניתוח. "הוא רוצה לדעת מה שלומך" אמרה. הבטחתי שאחזיר טלפון ואספר. זה קצת ארוך, התנצלתי. ולא צלצלתי. מה יכולתי להגיד לו? שהחלטתי ללכת על השמן ועל הבטוח?
יום לפני הניתוח האחרון, בעמדת המזכירות של המחלקה האורתופדית בתל-השומר, נתקלו עיני בגבר מהמם. "מי זה?" שאלתי את אחת האחיות. הוא מתמחה כאן, ענתה. ואז נפל האסימון. אהבת חיי. כבר עם ילד. עדיין נשוי ונאמן. אבל בלי המבט הצנוע. הוא הפך מפרקטיקן באיכילוב למתמחה בתל-השומר ואיבד מחִינו. הרגשתי נבוכה למולו, בעיקר כשזיהה אותי כפלרטטנית מאז. הוא גם חתום לי על מכתב השחרור ועל הכוויות.
את הכוויות שאחרי הניתוח שעשה סירב השמן הבטוח להסביר. גם הפנס הכחול היה תעלומה שלא העסיקה אותו יותר מדי. הוא לא התנצל ורק בחן את צילומי עשרת הברגים החדשים ששם לי. כשהביט בכוויות הנהן בהשתתפות. "אני יכול לתאר לעצמי כמה זה כואב" אמר בעצב. כן, אה? תחקור איך זה קרה? "לא" אמר ביובש. אז לעולם לא נדע? "לעולם לא נדע". עוד שבועיים אני מגיעה אליו לעוד ביקורת. החלטתי שאני זקוקה לו וההחלמה של היד חשובה עכשיו. אבל יום אחד, כשאתבע את בית החולים ו/או אכפיש את שמם בתחקיר טלויזיוני שחבר טוב החליט לערוך, כבר לא תהיה ברירה. מישהו שם יצטרך להבין איך בנאדם נכווה בדרגה 2 תוך כדי ניתוח, לקחת על זה אחריות ולוודא שזה לא יקרה שוב לאף אחד נוסף.
המטפלים בכוויות
יש שניים. האחד הוא הכירורג פלסטיקאי, שממש לא הבין איך נטשתי ככה את האופנוען – "הרופא הכי מקסים שאני מכיר!" ומטפל בי עוד מאז הכוויות של התאונה, דרך הצלקת בכתף ועד הכוויות החדשות המיותרות. השניה היא רופאת העור האגדית, שלעשות אצלה תור אפשר רק לעוד חצי שנה, אבל קיבלה אותי בזרועות פתוחות מהיום להיום עם הרבה חמלה, והשחילה לידי טלפון של עורכת דין "שמטפלת בדיוק ברשלנויות כאלה, כמו שקרו לך". הם שניהם תמימי דעים לגבי המשחות שצריך למרוח, דרגת הכוויות והצלקות שיישארו כשהכאבים ייעלמו סוף סוף. "תעשי הרבה הליכות כדי להמריץ את הדם", אמרה רופאת העור האגדית, "תאכלי הרבה סידן וירקות. תתחזקי!" כשחזרתי אליה אחרי שבוע של טיולים ואכילת יוגורטים עם קצת יותר אדום בלחיים, ואמרתי לה תודה שקצת החזירה אותי לחיים, פטרה אותי במבטא הרוסי המקסים שלה: "נו, שטויות, זה הכל נסיון".
ענת
הפיסיותרפיסטית שלי חגגה לא מזמן 65. למרות גילה היא יודעת ללחוץ על השרירים הכואבים חזק חזק עד שהם נכנעים ומשתחררים. היא אמא של בחורה שלמדה איתי בתיכון, ונשמה אמיתית. היא מלווה אותי ממש מההתחלה, ותמיד מה שהיא אומרת, עוד לפני הרופאים, זה הכי נכון שיש. כשהסתבר, לפני הניתוח האחרון, שהעצם שוב שבורה בכתה איתי, ובין הדמעות אמרה "אל תדאגי, טלי, אנחנו נסדר אותך אחר-כך. יהיה בסדר". בינתיים לא פגשתי אותה מאז הניתוח האחרון כי השמן אמר שאסור לי להזיז את היד שישה שבועות. אני מחכה כבר לאות, ולמגע הכואב-מרפא שלה.
האמא של הנפש
חשבתי לכתוב כאן רק על הרופאים. אלה שיש להם "דוקטור" לפני השם ושטוענים להבנה הכי טובה של הגוף. אבל הבנתי שאי אפשר לדבר על טיפול בלי להזכיר את זו שמלווה אותי עוד מהגמגום הראשון של אוהד, על כך שהוא לא בטוח בנו, דרך הנסיון להיאבק על הזוגיות הזו, הפרידה, היציאה מתל-אביב, התאונה וכל מה שבא אחריה. היא שם, כל שבוע, מחכה לי בחיוך היפהפה שלה, מקשיבה, מחזיקה, מכילה, לא מאיצה בהחלמה ומזכירה לי מדי פעם, שגם כשנראה לי שאני שבורה ומה הטעם בכלל, אני בעצם חזקה ומתחזקת ולא נופלת. היא נותנת לי יד בוטחת בכל התהליך הארוך ארוך הזה, המתסכל לפעמים, של ההתחברות וההתבגרות והגדילה.
ואל דברי הרופא ב"בינת השכווי", איתם אני מזדהה בשלב זה של החלמה, גם מתוך התפיסה שלי את עצמי כמטפלת לעתיד:
כבר אתם יודעים, כי גם רופא עלול ללקות במחושים, שעליו לרפאם בעצמו. והרי לפניכם קומץ דפים שנתלשו מספר-התרופות שלו.
שתי כפות שתיקה בלילה מכוכב (טוב למחושי בדידות, גאוה, קנאה ושנאה. לאחר הכף השניה תחדל לחשוב, כי העולם סובב סביבך. שוב אין אתה מרכזו של עולם, אלא, ישוב על אחד הכוכבים, אתה מונע יחד עם כל האנשים, עם כל הדברים, סביב משהו, לעבר משהו גדול לאין-שיעור. במקרים חמורים מותרת כף שלישית).
שב על שפת הנהר והטל חלוק-אבן למים. אחר-כך המתן עד שיכלו העיגולים וישוב חוסר-התנועה (טוב נגד כעס והתפרצויות זעם. טוב גם כשהלב מתפעם פתאום בחזקה בגלל זכרון מכאיב).
עמוד לשעה קלה באפר פורח (כשאתה סבור, כי כבר אתה יודע הכל).
שכב בטחב, למרגלות אורן גבוה, והסתכל מבעד לרקמת הענפים הגבוהים של יום כחול וזהוב (כשאתה סבור שעליך להבין הכל ויהי מה).
טרף של שושנת העמקים (נגד קשיחות-הלב).
ענף פורח של עץ-התפוח (נגד עצבות ורטננות).
שלוש לגימות של מים צוננים כקרח ממעיין שבשפת היער, ושני חפנים מן המים האלה על רקותיך הלוהטות (כשאתה עייף, כשלבך יבש ואתה מרגיש את הזקנה באה).
עמוד שלוש פעמים ביום והתפעל מיפי זנבו של פדרו [התרנגול] (כשהחיים נראים לך אפורים כאדמה צחיחה).
הסתכל בילדים המשחקים ב"שמים, גיהנום וגן-עדן" ליד חומת בית-העלמין (טוב נגד הפחד מן המוות).
הולך את אצבעך על הטבעות ששירטט הזמן בגידומת של עץ זקן שנכרת, הולך אותה מהמרכז אל ההיקף, ואחר-כך צייר עיגולים באויר סביב עצמך, ככל שתגיע ידך (נגד כל המכאובים ובמקום תפילות).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
