היתושות חגות סביבי ובין מילה למשפט אני מנסה למחוץ אותן בין יד לשולחן או בין יד ליד. בינתיים 0-0. כמו פורטוגל-חוף השנהב.
אני לא חושבת שאי-פעם בחיי עמדתי בפני כזו החלטה גדולה. זה נשמע דרמטי, אני יודעת. אבל אולי בגלל שזה באמת די דרמטי. עברתי היום בהצלחה ראיון-בזק לתוכנית מיוחדת של דוקטורט. תוכנית של איזה חמש שנים מלאות בקורסים שכולם מעידים עליהם שהם קשים מאוד מאוד מאוד. כלמיני פילוסופיות גרמניות, תאוריות בבלשנות, לימודי תרבות ומה לא. הרב תחומיות של התוכנית מושכת אותי. גם העובדה שתהיה לי, סוף סוף, מסגרת. שלא אשוטט לבד בעולם האקדמי ואחפש את עצמי. שיהיו לי אמא וגם אבא שייקחו אותי ביד ויראו לי את הדרך. נחמד לי גם שקיבלו אותי ככה, במפתיע, אחרי שכבר הודיעו לי שההרשמה נסגרה ושאחזור שנה הבאה לנסות את מזלי. קורות החיים שלי מרשימים, אני כבר יודעת. נחמד גם שהאנשים שאני מכירה ושלומדים שם הם אנשים שאני מאוד מאוד מעריכה. הטובים שבטובים. כאלה שאשמח ללבוש את מדי קבוצתם.
הצלחתי למחוץ אחת, ובזכות ה"אוטן" הן עוד לא הצליחו לעקוץ אותי. 0-1 לי!!
אבל מול כל זה יש כמה וכמה הפחדות רציניות. בראש ובראשונה - החזרה לתחום הרוח. בררר. שנים עברו מאז שהייתי שם, ואני זוכרת כמה היה לי קשה. כשאני נזכרת שיש לי תואר בפילוסופיה זה מעלה בי גיחגוכון. אני? מה לי ולפילוסופיה? הגאונים שכבר לומדים בתוכנית טוענים שהיא אינטנסיבית עד כדי רצחנית. שקשה להם. אני זוכרת אותם מימי ירושלים - הם היו החכמים של הכיתה בזמן שאני ישבתי בשורות האחרונות, מתכווצת בחוסר ההבנה שלי. בסופו של דבר יצאתי עם ממוצע לא רע, ועד היום לא ברור לי איך. אני זוכרת הרבה עבודה קשה ולא מעט סבל שם באולמות הרוח של הר הצופים.
גירוד חדש באזור הברך הימנית. הייתכן ויתושה הצליחה לחדור את שכבת הגועל של ה"אוטן"? ססעאמק. 1-1.
הדבר השני שמפחיד אותי הוא המחוייבות. אם אני מחליטה ללכת על זה, אז אני נכנסת עכשיו לחמש שנים של לימודים ומחוייבות לדוקטורט בסופן. אולי ארבע אם אהיה זריזה. זה אומר חמש שנים בלי לטפל. זה אומר חמש שנים של נישואים לאקדמיה. זה אומר... לא יודעת מה עוד זה אומר. נראה לי שלא סתם אני רווקה. מחוייבות מפחידה אותי. תמיד נדמה לי, כשאני מתחייבת, שאני מפספסת עולם ומלואו אלטרנטיבי - טוב יותר.
אין תעופות סביבי כרגע. שניה להירגע.
זו החלטה שרק אני יכולה לעשות. האלטרנטיבות הן לכתת את רגליי בין כלמיני פרופסורים שלא בטוח שיעריכו אותי כראוי. אם אחד מהם יחליט לקחת אותי תחת חסותו, אני אהיה לבד. תוכנית של בנאדם אחד שרק אני אחראית עליה. יהיה לי הרבה יותר קל עם חומרי הקריאה. יהיה לי קל לתכנן מחקר וליישם אותו בשטח. אני כבר יודעת שאני טובה בזה. אני אסיים את הדוקטורט הזה בצ'יק. מצד שני, אין ביטוח שמישהו באמת ייקח אותי. או שנסתדר. או שלא אאבד את שפיותי מרוב בדידות. או שלעשות מחקר זה מה שבאמת נועדתי לעשות.
רוח באה מן החוץ. אולי בגלל זה הן הפסיקו להתעופף פה. או אולי הבינו שאחרי הכל, ה"אוטן" באמת מגעיל גם אותן. לדעתי זה סוג של ניצחון: 2-1 לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
