Fucking Union

טוב, הגיע הזמן שגם אני אכתוב משהו. לא יודעת מה, אבל משהו חייב להכתב. אחרי שעוברת איזו תקופה שבה לא כותבים זה נהיה מן עניין כזה של "אם אני כבר כותבת, זה צריך להיות מאוד טוב". אז נהיה מלחיץ והלחץ דוחה את הכתיבה עוד ועוד. אבל די. לקחתי לי עכשיו את הקפה של הבוקר והחלטתי שכותבים ויצא מה שיצא. מקסימום סתם עוד פוסט עדכונים.

אז אחרי חודש ומשהו של רכבת הרים של נסיון להיות בזוגיות, אני חותכת היום. כבר הבנתי מזמן אבל אתמול זה נקלט בי סופית, שמה שאני עושה איתו זה ממשיכה מאותה הנקודה שבה גמרתי עם המיתולוגי. רבנו המון, יצאו לא מעט מילים קשות (בעיקר מכיוונו), הרבה נסיון "לעבוד על זה", פלאשבקים לאבא שלי בילדות שהאלימות המילולית שלו הרסה לי את החיים. ולצד כל זה סקס משובח ומחוות קטנות מרגשות ובעיקר התחושה הנהדרת שאני לא לבד. אבל בעצם כן הייתי. רק היה לי קשה להודות בזה. וקשה להפרד שוב מהאשליה הזוגית הזאת ולהגיד לעצמי - בפעם האלף - שעדיף להיות לבד מאשר בתוך קשר לא בריא. שבכל זאת עברו כמה שנים מאז המיתולוגי ולמדתי בינתיים להציב גבולות, לזהות נרקסיזם, להכיר תחושות לא נעימות שעולות לי עם עצמי בתוך קשר עם מישהו אחר ולהבין שבאמת באמת מגיע לי משהו טוב יותר.

אז שוב לבד. לפני עוד שיחת פרידה לא פשוטה, אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.

חוצמזה כבר שבוע אני בחופש פסח, אבל לא מצליחה להיות לרגע בחופש. יש לי כל הזמן דברים לעשות, פגישות עם שותפיי לתרגול (החתיכים! למה תמיד מתרגלים צריכים להיות כאלה הורסים?), מצגות של שיעורים לבנות, סטודנטיות להדריך, עניינים לסגור. אני יודעת שאני גרועה בלהיות בחופש. ולכן איזה מזל שהחלטתי כבר מזמן לקחת את השבוע הבא לחופש האולטימטיבי - לסיני. שם אין פלאפונים ואין מחשב ואין טלויזיה ואין פגישות עבודה ואין בעצם כלום חוץ מכמה כריות צבעוניות, אוכל בסיסי, שש-בש, חול וים. וספרים. הרבה ספרים.

וכך בשבת בצהריים אני ופוסיקאט האמיצה עולות על טיסת ארקיע לאילת. משם ניקח מונית לגבול. את הגבול נעבור צ'יק צ'ק (ונעצור בדיוטי פרי הקטן לקנות סיגריות וקצת אלכוהול) ומעברו השני יחכה לנו סלמה עם המונית שלו וייקח אותנו אל סעד שאמור לשמור לנו חושה על החוף, כפרעליו. אני כבר מכירה את הפרוצדורה. לוקח איזו יממה להסתנכרן עם הקצב ועוד כמה שעות להתחיל לתהות איך אפשר בכלל לחיות את החיים המשוגעים שאנחנו חיים כאן. לכן החזרה משם תמיד קצת קשה. איכשהו אני תמיד מרגישה מאוד מסוממת כשאני חוזרת - כאילו הגוף שלי לא מצליח לסלוח על הטירוף היומיומי שאני מנחיתה עליו בבת-אחת.

בינתיים הולכת לקחת את הסלולרי החדש שלי. אני עוד מתלבטת אם לקחת אותו איתי לסיני, עם שלל המוזיקה שאני אוריד לתוך ה- 4 GB שיש בו. אחרי הכל, אחד השיקולים היה שאני רוצה אותו גם בתור נגן המוזיקה שלי. מצד שני, המוסיקה הטבעית של סיני ערבה תמיד לאזני ולא עשיתי לו ביטוח. אז נראה.

לכבוד חג החירות הקרב, שנושק לעוד פרידה מאשליית הזוגיות וחזרה לחיק הלבד, התעסקתי קצת בשיר הבא. לא קל לי איתו. הוא נוגע במקומות הגבריים שבי, בקושי שלי עצמי להיות בתוך ביחד, בקושי של הגברים שאני יוצאת איתם להיות איתי עד הסוף, בשאלת העבדות מול החירות. אני מאחלת לי ולכם שנחווה הרבה חופש בתוך ביחד מעצים, ושלעולם לא נתחבר למטאפורה של הזוגיות ככלא.

אני זקוקה למקלדת חדשה. בנוכחית נדפק לי האפס (שהוא גם פתיחת הסוגריים וגם עושה פרצוף עצוב) אחרי ששפכתי את הקפה של הבחור מרוב בהלה על שהוא מתעסק לי במחשב. ניחא. הצלע הגברית מהזוג המשוגע, שהוא גם חבר מעולה וגם שירות התמיכה והשדרוגים שלי, יביא לי חדשה.

ואם כבר שדרוגים, אז הצלע גם מנסה לשכנע אותי לשדרג את הסלולרי שלי לזה שלו תמורת טובות הנאה לא ברורות. כבר שנים שאני מחזיקה בדינוזאור החביב הזה (שגם אותו הוא נתן לי במתנה בזמנו) וקשה לי מאוד להפרד ממנו. יש בו כל מה שאני צריכה והוא מעולם לא אכזב אותי. אבל אני לא מצליחה להוריד אליו מוסיקה וכולם צוחקים עלי בגללו, אז... מה, לשדרג?

ואם כבר שדרוג, אז מהלפטופ המהמם שלי אני מבסוטה תועפות. אבל עכשיו החלטתי שבא לי בשבילו תיק גב משובח-אך-לא-יקר. מאז התאונה אני נמנעת מתיקי גב בנסיון לחוס על כתף שמאל שלי, אבל די עם זה כבר. היא בריאה וחזקה ויכולה כבר לחלוק משקל של קילו וחצי מחשב נייד ביחד עם כתף ימין.

ואם כבר מדברים עליה, אז הצלקת שהתפתחה לי שם בכתף מזעזעת ברמות. היא אדומה וזועקת וגדולה ולא ברור לי איך אני הולכת לשרוד איתה את הקיץ או - יותר קרוב - את הכל-היום-בבגד-ים בסיני בפסח. בררר. גם הצלקת מתחת לשפתיים לא מחלימה יפה. אין כאן הפתעות. הגוף שלי לא יודע להתמודד עם צלקות ואני נותרת חסרת אונים מול כל הפגמים האלה שהולכים ומתרבים לי בגוף.

ואם כבר הפגמים שלי, אז השבוע נזכרתי שוב כמה אני עיוורת. זה קרה במקביל - מטאפורית ופיזית. אני ארחיב על הפיזית, כי זה יותר קל. כבר 20 שנה שיש לי עדשות מגע קשות. אני מאוד מרוצה מהן כי הן גם לא נשחקות, גם לא עושות לי דלקות בעיניים וגם אפשר להתפנק ולישון איתן מפעם לפעם. אבל השבוע הצלחתי לשבור את השמאלית ומאז (ועד שרופא העיניים שלי יקבל כבר את החדשה) אני אבו-ארבע: משקפופרית עם עדשות אימתניות שלא רואה טוב בלילה. מעולם לא נראיתי טוב במשקפיים וגם עכשיו אני לא, למרות שכמה נשמות טובות באמת החמיאו לי כמה זה מתאים לי. שונאת את זה. שתגיע כבר העדשה הארורה!

ואם כבר שונאת, אז מה שקרה השבוע ב H&M הוציא ממני גועל שכבר מזמן לא חשתי מתרבות הצריכה. מילא להידחף עד מוות כדי לראות הופעה של משינה. עם זה עוד איכשהו יכולתי להזדהות. אבל לדרוס אחד את השני רק כדי להוציא עוד כסף על עוד ג'ינס אמריקאי סתמי? נשגב מבינתי. באמת. ומחליא. וגם מבייש אותי קצת בתור ישראלית. אבל רק קצת. יש דברים הרבה הרבה יותר גרועים להתבייש בגללם. תקראו את מה שהוא כותב ותבינו.

ואם כבר תובנה, ובשביל לסיים עם משהו טוב, אז השבוע הייתי עם המטופלים שלי ועוד מלא פספוסים אחרים בהצגה "מחסן השטוזים של דתיה" והכי נהניתי בעולם. לא ידעתי שעוד עושים בארץ דברים כאלה לילדים, שהם גם איכותיים, גם נראים טוב וגם משאירים את הילדים עירניים וקשובים ושמחים ומשתפי פעולה. אמנם דתיה בן-דור היא לא מהפייבוריטיות שלי בענייני טקסטים, אבל אני עובדת לא מעט עם מטופלי הקטנטנים עם שירים שלה, וכולנו נזכרנו בהם שוב בשמחה ושרנו ביחד בזמן ההצגה. התובנה, אגב, היא שמכל השאלות ששאלתי את עצמי בשבועות האחרונים החלטתי להשאר אני ולא לרוץ להשתנות כל-כך מהר בשביל אנשים שאני עוד לא ממש מכירה.

אה, ואם כבר אז כבר: