"אני חושבת שוב על דוקטורט", אני מוצאת את עצמי אומרת לכל מי ששואל מה שלומי ובמיוחד למי ששואל מה חדש. זה מסיח את דעתם וגם את דעתי. הם רגילים לשמוע שאני לבד או יוצאת עם מישהו או שנפרדתי ממישהו. הם לא רגילים שה"שלומי" קשור למשהו מקצועי או אקדמי. אבל אני באמת כל כולי שקועה במלאי העבודות של הסטודנטים שאני צריכה לבדוק ובמחשבות קדחניות על מה יהיה איתי בשנה הבאה, מבחינה מקצועית. כמה שעות אתן למערכת החינוך כתרפיסטית, האם יקחו אותי שוב להיות מתרגלת במכללה, האם אמצא מנחה לדוקטורט במוסד שגם יסכים לשלם לי על כך מילגה.
המרצה האמריקנית שאיתה אני עובדת חושבת בשבילי על מנחים. יש מישהי מאנגליה, היא אומרת, אבל שם הם כל-כך אנטישמים, שאני לא בטוחה שכדאי לך. אלה הימים שבין יום השואה ליום הזכרון והעצמאות ואנחנו מפתחות שיחה על אנטישמיות ועל כך שבתור ילידת הארץ אני לא באמת מבינה את המושג הזה, ובטח שלא יודעת לפחד ממנו. היא מספרת לי על חברים טובים שהיו לה באמריקה, משכילים, טובי לב, ששכחו יום אחד שהיא יהודיה (בכל זאת, היא מעידה על עצמה, אני נראית כמו שיקצה), ודיברו גלויות על שנאתם העזה ליהודים. תאווי בצע, רוצים להשתלט על העולם... היא קטעה אותם והזכירה שהיא יהודיה. גרמה שם למבוכה גדולה. אחר-כך החליטה לעשות עליה. אלה בדיוק האנשים - החברים הכי טובים שלי - שהיו מסגירים אותי לאס אס אם היינו חיים בתקופה ההיא, היא אומרת. אני נזכרת בחבר הכי טוב של סבא שלי שהלשין על המשפחה שלו ומהנהנת. המקום היחיד שיש לנו הוא הארץ הזו, אני מצטטת לה את אמא שלי, ושאלת המנחה לדוקטורט שלי נותרת תלויה באויר.
לפני כמה שבועות עוד אמרתי לעצמי שאין מצב לחשוב על דוקטורט בלי שיהיה לי בן-זוג. הבדידות שבשלשבת לבד ולחקור נראתה לי בלתי נסבלת. אבל משהו קרה בי, הגוש הסרטני בתוכי שנשא את הכותרת "חייבת זוגיות" לא עומד פתאום בפני השיקולים האחרים שלי. אולי הוא רק זז הצידה, אולי הוא התפורר. אולי, בלי לדעת, העברתי אותו כימותרפיה אלימה ומיגרתי אותו מהגוף שלי, יחד עם עוד כמה תאים טובים.
ויכול להיות שהכל סובלימטיבי. שבזמן שעבדתי שעות ארוכות (מדי!) על הציור הזה, וקיללתי וגידפתי את המכחולים הקטנים מדי או הגדולים מדי, את הרקע העמוס מדי בפרטים, את חוסר הכשרון שלי, את הצבעים שלא מגיעים לגוונים המדוייקים שאני רוצה, את הבד והרצפה העקומה ואת עצמי על שבחרתי לצייר אותו - יכול להיות שבזמן הזה בעצם הוצאתי את כל התסכולים שלי על שאין לי את מה שבעיניים שלי יש להם.
(ותודה לש"ש על התמונה המקורית. מקווה שהתוצאה לא מאכזבת)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
