*מה אני אעשה? כתבתי את זה בשלוש בלילה.סתמו.

אז יש מין סיפור כזה בשייני שלטאמין יש התקפי רעב באמצע הלילה,אני מכירה את הסיפור הזה מלא זמן אבל...נהיה לי פתאום חשק לכתוב על זה משהו.אני חושבת שיצא סבבה.אז החלטתי בפעם השניה בחיי לפרסם משהו שכתבתי.
(אני לא כותבת כזה טוב,סבבה? אבל תחיו).

מי שלא מכיר את שייני,אז טאמין וקי הם חברים בלהקה הזאת.טאמין הוא הכי צעיר וקי...הוא האמצעי.אבל הוא זה שבתכלס דואג לכולם ("למה אני תמיד האמא?!")כשהם היו ממש בהתחלה לטאמין וקי היו מערכת יחסים אמא-בן כזאת שכבר...לא קיימת יותר.

ו..היונג זה אח גדול,ככה בנים מכנים בנים אחרים שיותר גדלים מהם בקוריאה.
הכל ברור? מעולה.

"היונג,היונג?"
קי שמע קול מבעד לחלום שלו,הוא ניסה להתעורר.אבל השינה לא וויתרה לו.וגררה אותו בחזרה אליה.
"היונג!"
הוא שמע שוב.
"...מה?"
הוא ניסה לפקוח את העיניים,הכל היה חשוך.לקח לו כמה שניות להתפקס איפה הוא נמצא.
בחדר החדש שלו,הם עברו לפה לפני שבוע.אבל כל פעם מחדש הוא נבהל לגלות שהוא בחדר לבד ושונה.
"קיבום!" הקול המסתורי צרח עליו. הוא ניסה להתאושש מהשינה ולנסות להבין מי זה.
"טאמין?" הוא שאל.
"כן,מי עוד יכול להיות?" הצעיר נשמע מיואש מהטיפשות שלו.
"מה השעה בכלל?" קי קם מהמיטה וניסה למצוא את השעון שלו שהיה...איפשהו בחדר.לעזאזל.הוא לעולם לא מוצא אותו.
"שלוש בלילה?" טאמין אמר "נראה לי,לא בדקתי"
"ויש סיבה שאתה מעיר אותי בשעה כזאת?" הוא חזר לתנוחה שהיה בה מקודם כדי לחזור לישון "ג'ונגהיון נפל מהמיטה ומת?"
"עם הנחירות שלו? הלוואי" טאמין ציחקק  ואז השתתק "לא...אני..." קי הרגיש את טאמין מתיישב על המיטה שלו,הוא הסתובב אליו.אבל הוא לא הצליח לראות את הפנים שלו בגלל החושך "אני רעב"
לטאמין תמיד היו התקפי רעב בלילה,מאז שהוא מגיל 14.הוא היה עולה למיטת קומותיים שלו.מתיישב לידו.ומנסה לגרום לו לקום בכל מיני דרכים.אחרי כמה השיטות שלו הפכו לפחות עדינות.אבל קי תמיד היה קם בשבילו. ממלא את הגחמות של הקטן.בהתחלה בתור הבן שלו.ואז בתור החבר הטוב שלו.
אבל כבר כמה זמן שטאמין לא העיר אותו בלילה בשביל זה,הוא בהחלט זכר כמה חודשים טובים של שינה רצופה בלי צרחות "היונג! היונג!" בחמש בבוקר.
"למה שלא תכין לעצמך?" שאל קי "אני עייף"
"אתה מכין יותר טוב ממני!" הוא התחיל לנדנד לו "בבקשה?"
קי הסתכל עליו,למרות שהוא לא ממש יכל לראות את הפנים בברור הוא ידע שטאמין מסתכל עליו במבט עצוב וחמוד כדי לגרום לו לנטוש את המיטה שלו לטובת המטבח. הוא ראה את הפרצוף הזה כל כך הרבה פעמים בחיים שלו שהוא תהה איך זה עדיין משפיע עליו.
"טוב אני קם"
טאמין חיבק אותו ורץ לעבר הסלון "תודה היונג!" הוא צרח את דרכו החוצה.קי אפילו לא טרח להגיד לו לשמור על הפה כי שאר חברי הלהקה ישנים.אין סיבה שהוא יסבול לבד.
קי העיף את השמיכה מעליו והלך לעבר הסלון.לקח לו חמש שניות בערך להחזיר את הפנים שלו למקום ממצב ההלם שהם נכנסו כשהוא הסתנוור מהאור.אבל עשה זאת בנחישות והמשיך בדרכו.
במטבח טאמין ישב ליד שולחן האוכל.מחייך לקי בחיוך מלאכי.
"אל תתאמץ,אני כבר ער" הוא הלך לעבר הכריים "מה אתה רוצה?"
"לא יודע...מה שבא לך..." הוא מילמל.
קי נאנח.ברור שהוא לא יודע.למה שידע?
"אני מכין אורז,בסדר?" הוא הסתכל על המאקנה שלהם,טאמין בהה בו "אורז" הוא חזר.
"אה כן!" טאמין חייך "אורז זה טוב"
קי חייך אליו חזרה.הוא אהב את הקטן הזה,למרות שהוא היה מעיר אותו באמצע הלילה מסיבות מטומטמות-בשביל מה יש אוכל מוכן במקפיא,בשביל מה?!-אבל זה גם היה נחמד.קי לפעמים היה נשאר לאכול איתו והם היו מנסים לצחוק בשקט בלי הצלחה.מעירים את מינהו שנוהם לעברם לשתוק.או רואים את אוניו נופל לו בדרך לשירותים.הוא אהב את הרגעים האלה לפעמים.
קי שם את הסיר עם האורז על הגז והתיישב מול טאמין.
"זה כבר יהיה מוכן,טוב?"
טאמין הנהן.
הם ישבו בשתיקה כמה זמן.טאמין בהה במקרר,כנראה שראה שם משהו שמשך את תשומת ליבו.קי הסתכל על טאמין.
"למה אתה לא מכין אוכל לבד?" הוא שאל אותו לפתע.
טאמין חזר למציאות "מה?"
"יש לנו סירים שלמים במקרר,למה אתה פשוט לא מחמם לעצמך משהו?"
טאמין הסתכל על השולחן לרגע,חושב "זה יותר כיף ככה"
"מה? לא לתת לי לישון?"
"גם" הוא חייך חיוך ממזרי "אבל אני אוהב שאתה יושב איתי סתם ואנחנו מדברים,זה נחמד"
"אנחנו יכולים לדבר גם אחרי ארבע בבוקר טאמין,אני מבטיח לך שאני ער בשעות האלה"
"אבל..." הוא מילמל "ככה זה יותר מיוחד,זה רק שנינו"
קי רצה להגיד משהו אבל עצר את עצמו.הרגעים האלה שהם ישבו במטבח מחכים לאוכל של הילד המורעב הזה בהחלט היו רגעים מדהימים.הוא אהב לבלות איתו את הזמן השקט הזה.
"אוקיי" הוא אמר לבסוף.טאמין חייך אליו.
אחרי כמה זמן קי הלך למזוג את האורז לצלחת.והגיש לטאמין.
טאמין,בלי להגיד אפילו תודה לקחת את הצ'ופסטיק וטחן את האורז בלי לחשוב פעמים.
"אתה יודע,יש מילה מיוחדת כזאת-"
"תודה!" טאמין אמר בפה מלא.
בלי לחשוב.קי נעמד מאחורי טאמין.חיבק אותו ונישק לו את הראש.
"מה אתה עושה?" טאמין שאל חצי צוחק.
"שקט,אני עדיין סוג של אמא" הוא ליטף לו את הראש.
"אז זה אומר שאני האבא?"
קי חייך אליו לאיזו שניה,ליטף שוב את הראש שלו באהבה ואמר "לא כל עוד אני חי"
טאמין התעצבן,אבל קי יכל לראות שהוא משועשע "אתה נשאר איתי לאכול?"
"לא,אני חושב שאני אחזור לישון עכשיו" הוא התקדם לעבר החדר שלו "לילה טוב טאמינה"
"לילה טוב אמא"
"ילד דביל" קי צחק,אבל הוא עדיין יכל להרגיש איזה דמעה חומקת מהעין שלו.




אני אוהבת טאקי.