אני יודעת שזה יצא לפני שנים,רק עכשיו יצא לי לקרוא את הזוועה לצערי.
וזהירות ספויילרים וכו'.

אני שונאת ספרים שמועבדים לסרטים.
ממש.
אני שונאת שבמאים באים ומתעסקים לי עם העלילה,שהשחקנים לא דומים לדמיות בשיט ושבאופן כללי כל הרעיון הזה נראה לי גרוע מהיסוד.
אבל אז מגיע השטן לובשת פראדה.
בשיא הכנות,לורן וייסברגר צריכה להודות לאלוהים שמישהו הועיל בטובו לקחת את הספר שלה והפך אותו למשהו הרבה אבל הרבה יותר טוב.
ולמה זה? הו טוב ששאלתם!


ההבדל הכי גדול שראיתי בין הספר לסרט זה אנדי והיחסים שלה עם מירנדה.
בספר אנדי היא בחורה מאוד...מעצבנת בלשון המעטה.היא לא מרוצה משום דבר בעבודה שלה,היא מתלוננת על כל דבר (על החבר שלה,על מירנדה,על אמלי,על פריז) מה שגורם לי לתעב את עצם קיומה.
היא לא עושה כמעט שום דבר בלי לעשות פרצוף. ולצערי בניגוד לספר-לא מקבלת את הסטירה מנייג'ל שבעצם צריכה לרמוז לה "כפרות,אף אחד לא חייב לך כלום" שגורמת בעצם לאנדי בסרט להפוך לבן אדם רציני שעושה את העובדה כמו שצריך.
היא מתלוננת ומקטרת.היא לא טובה לא בחיי העובדה שלה ולא בחיים הפרטיים שלה מה שגרום לכל הקיום שלה להראות חסר משמעות.
בסרט אומנם אנדי מתלוננת,אבל רק בהתחלה.שהיא לא מבינה מה מירדנה רוצה ממנה לעזאזל. אבל היא מפסיקה להיות שוקיסטית ומתאפסת.ובסופו של דבר הופכת לעוזרת טובה.
וכן גם בסרט להיות העוזרת של מירנדה זה לא הדבר שהיא הכי רוצה בעולם.אבל היא מבינה שאם היא רוצה תוך שנה להיות עיתונאית היא צריכה לעבוד קשה-גם אם זה אומר בקשות בלתי הגיוניות בעליל כי מה לעשות-זאת העבודה שלה.
מה שעוד אני אוהבת באנדי-גירסת הסרט שבסופו של דבר-היא כן נהנת מלהיות ב"מסלול".
היא בסופו של דבר כן אוהבת להתלבש כמו בן אדם,להתאפר ולהיות במסיבות גם אם זה אומר רק בשביל מירנדה.

היחסים בינה לבין מירנדה-
אני כל כך אוהבת את הגירסה של הסרט בגלל זה.
בספר אנדי שונאת אותה ברמות של רצח.רואים את זה במיוחד בפרקים האחרונים שהיא נפרדת ממנה במילים "לכי תזדייני מירנדה".גם העובדה שהיא החליטה לעבוד אצל מישהי שמתעבת את מירנדה ממש כמוה ו-שומו שמיים-שמנה.
אנדי מרגישה שהיא לא למדה שום דבר מהזמן שהיא עבדה אצלה.
הפעם היחידה שמירנדה הראתה לה שהיא אנושית שהיא שאלה אותה איפה היא רוצה לעבוד ואמרה לה שיש אפשרות לסדר את זה.
בסרט לעומת זאת-
אנדי שונאת את מירנדה בהתחלה אבל כשהיא מדברת עם כריסאן מבינים שהיא מתחברת דווקא למירנדה.היא יודעת שהיא בן אדם קשה ויש לה דרישות מהגיהנום אבל עדיין מגנה עליה מפני ביקורת ולא דווקא מתוך פרנויה שהיא תצוץ מאחת השולחנות ותפטר לה את הצורה.אלא שהיא בכנות קולטת שכל מה שהאישה הזאת עושה זה בסך הכל את העבודה שלה.
"אם מירנדה הייתה גבר כולם היו משבחים אותה על העבודה הקשה שלה ולא יותר" וזה אחד המשפטים האהובים עליי בסרט.
האנשיות של מירנדה מתגלה פה דווקא כשהיא מספרת לאנדי על הגירושים שלה.על הצער על הבנות שלה ששוב אין להן אבא. ואז היא שוב חוזרת להיות הבוסית הקשוחה כשאנדי שואלת אותה אם היא יכולה לעשות משהו בשבילה "כן,את העבודה שלך".
באותה הסצנה אגב מירל סטריפ בלי איפור,לפי דעתי זה גאוני.

עוד דברים שהיו ממש שונים בין הספר לסרט-
-אלכס/נאייד החבר של אנדי.לא יודעת מה הייתה הפואנטה לשנות לו את השם-מה זה משנה בעצם?
גם פה אהבתי יותר את הגירסה הקולנועית כי נאייד הוא שף ויותר אנושי מאשר אלכס שעובד עם ילדים מסכנים בבית הספר ומלאך במשרה מלאה.
באופן כללי את הביקורת של נאייד אני יותר מעדיפה לקבל מאשר את של אלכס (גם אחרי שאלכס נפרד מאנדי בספר הוא עדיין דיבר איתה כמו ידידה.זה היה קצת מעפן למען האמת).
-לילי (החברה הכי טובה של אנדי) בסרט היא בסך הכל דמות ברקע לעשות "נו נו נו" כשאנדי עושה משהו לא בסדר.
בספר היא החברה הכי טובה של אנדי שמדרדרת לאלכוהול ועושה תאונה דרכים בזמן שאנדי בפריז ונכנסת לקומה.
-אמלי כל כך יותר אדירה בסרט! אין,פשוט אי אפשר להשוות.
בספר היא פנאטית של "טרנד" ורוצה לנשק למירנדה את הרגליים,היא מידי פעם מתלוננת עליה אבל באופן כללי נראה שהיא סובלת מתסמונת סטוקהולם.
בסרט היא פשוט אוהבת את העבודה שלה,מה שגם היא מאוד מאוד צינית ולא מסתירה את העובדה שהיא לא הכי אוהבת את אנדי (אה כן,בסרט אנדי גם מאוד נאיבית.זה חמוד לדעתי).
גם העובדה שהיא לקחה לה את השבוע אופנה בפריז פחות נסלח בסרט.במיוחד בהתחשב בעובדה שאנדי גרמה לאמלי להראות לא מועילה (היא הביאה לה טישו במסיבה מה שגרם לה לאבד את הריכוז ולשכוח להגיד למירנדה מי הבן אדם עומד מולה) בעוד שבסרט...היא סתם נהייתה חולה.מרגש ממש.
-כריסאן בסרט מדבר על כמה הוא אמריקאי שאוהב את צרפת.
בספר הוא סתם צרפתי.

באופן כללי,הספר לא משהו.ואני לא יודעת אם אני סתם לא אוהבת את לורן או שזה באמת היה ספר ממש ממש גרוע (רוב הסיכויים ששניהם).
עכשיו אם תסלחו לי,הלכתי לראות שוב את הסרט.