אז שבוע ומשהו לפני שטסתי לקוריאה, טאמין (ממבר בלהקה שאני ממש ממש אוהבת) החליט לעשות דביוט סולו.
ולמרות שזה נתן לי כמה הזדמניות, בחיים לא חשבתי שאני אגיד משהו כזה-
אבל ראיתי את טאמין.
לא מאחורי מסך.
לא מרחוק.
הוא היה מולי!
בשר ודם.
ומדהים מתמיד.
אני וחברה שלי חיכינו משהו כמו שש שעות באיזה קניון מטונף עם מלא שוואלס קוראניות סנוביות שהתעלמו מקיומינו. אבל בסוף זה קרה-
הוא הגיע
והוא חייך כל הזמן והיה פשוט הדבר הכי מושלם שראיתי.
(הוא גם נופף אליי אחרי ו"ירה" לכיוון שלי ושל חברה שלי, כאילו לא היה לי מספיק סיבות לבכות)

אני מעריצה את הבן אדם הזה קרוב לארבע שנים, אני אולי לא המעריצה הכי גדולה שלו או קרובה לזה. אבל אני מעריכה אותו ברמות אחרות.
העובדה שהוא עשה סולו מראה לכולם מה הוא שווה, שהוא לא רק הרקדן החמוד והקטן של שייני.
ואני הכי גאה בו בעולם.
ולמרות שראיתי אותו לפני יותר משבועיים, ההרגשה עדין לא עברה, כל פעם שאני נזכרת בזה אני פשוט מתרגשת.
שהצלחתי, למרות שלא דיברנו או כלום- לראות את הבן אדם שאני הכי מעריצה בעולם.
אהבה שלי מושלמת.

זה סתם נראה רחוק ממש, הייתי שורה ראשונה בפאנסייט.
אני בחיים לא אקלוט שראיתי אותו.
בחיים.
זה פשוט לא נקלט.