להיות או לא להיות, זאת השאלה. מה אצילי יותר לנשמה, לסבול את הדיקרות ואת המכות של הגורל או לקחת את כלי הנשק ולהילחם בים של מועקות? איזו דילמה, מה? יש דילמות שמעמידות את המהות על כף המאזניים, האפשרויות הן הכל או כלום, שחור או לבן, להיות לא להיות. איא פשר להיות בדרך אחת ולהתנהג בדרך אחרת. אנחנו טובים בשאלה " מה אני עושה"?, אך מעטים מעזים לשאול את השאלה " מי אני"? אתה לא יכול להיות רק דבר אחד, שחור או לבן, אתה אפור, אתה סותר את עצמך, אתה רוצה משהו וגם את ההפך. יש אנשים שבוחרים את הדרך הארוכה ביותר, הקשה ביותר, המעייפת, ואחרים בוחרים בקיצור דרך. יש אנשים שאוהבים מזון מהיר ואחרים שאוהבים לבשל שעות. וזה למה? והתשובה היא שכאלה אנחנו, זאת המהות שלנו.
כשהייתי קטנה למדתי שכדי ליצור קשר לא תמיד צריך במילים. אפשר לתמרן את המילים, הן עלולות לאבד את ערכן או לקבל ערך רב מיד. לעומת זאת, השקט אצילי יותר. השקט הוא משהו שאפשר להתחלק בו. לשמור על שתיקה פירושו להיות בשליטה. שתיקה היא עוצמה. יום אחד פשוט הפסקתי לדבר, גיליתי שמאז התחילו להקשיב לי יותר. אומרים שאנחנו עבדים של מילותינו ואדונים לשתיקותינו. לסבול בשקט זו צעקה של יאוש, צעקה אילמת שמחרישה אוזניים. הריקנות נהפכת למילה שאי אפשר לבטאה. כי לבטא את מה שחסר לנו שובר לנו את הלב. זה כמו הדברים האלה שלא רוצים לספר כדי שלא יתקלקלו, כשנראה לך שלדבר על זה עלול לקלקל הכל. מה שקיים בשתיקה רוצה להתקיים כשמבטאים אותו? מילים מובנות מאליהן שאין טעם לבטא, או אולי צריך לבטא אותן מרוב שהן ברורות כלכך?? ראית את זה אלף פעמים, אתה יודע מה קורה, אבל זה נעשה אמיתי אך ורק כמכניסים לזה מילים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
