העולם כעת יציב, האנשים מאושרים, יש להם כל מה שהם רוצים, ולעולם לא חושקים במה שאינם יכולים להשיג. האנשים בטוחים, נהנים, הם לעולם לא חולים, לא פוחדים מהמוות, התשוקה והזקנה זרות להם. אין אבות ואימהות שיפריעו, אין נשים, אין ילדים, ואין אהבות גדולות מדי. התנהגותם של האנשים שלנו מותנית בכך שהם יכולים לפעול רק כפי שהם אמורים לפעול, ואם משהו משתבש, תמיד נשאר ה"סומה"... מאז, הפיקוח לא חדל והאמת נפגעה, כמובן, אך לא האושר. הסומה הוא כימיקל שנותנים לתושבי העולם המאושר ההוא כשהם בחרדה או תוהים בנוגע לעולם שהם חיים בו, ה"סומה" גורם להם להרגיש מאושרים והם שוכחים את בעיותיהם. זה נשמע נורא לחיות בעולם שכולו פיקוח, שאין בו אמת, מלא באושר מזויף, אבל בעצם כל אחד היה רוצה כדור קסם שיגרום לו להיות מאושר בעולם של שקרים ושישכיח ממנו את כל הספקות. העולם מלא ב"סומה", יש כאלה שה"סומה" שלהם היא העבודה, הם עובדים בלי סוף כדי לא לחשוב על החיים שלהם, זה מצב של התכחשות, שבו אתה חושב "זה בריא", אבל זה לא נכון, בעצם אין הבדל בין זה לבין נטילת כימיקלים. אתה מחפש לא לחשוב, לא להרגיש, ובסופו של דבר מתברר שכולנו צריכים קצת מזה. כמה טונות של שוקולד טרפת כדי למלא את הפה, את הבטן, את הריקנות, שלא יישאר מקום לשום מחשבה ולשום רגש. גם לא לאף שאלה, הרי מדובר בשאלות קשות. לחפש את הצחוק כשהלב מבקש ממנו לבכות, זה "סומה" מסוג אחר. מי יכול לשפוט דבר כזה? הרי כולנו עושים את זה, לפעמים קשה כלכך לשאת במציאות שלכולנו דרוש קצת "סומה". לפעמים אנחנו משתמשים באדם אחר בתור אספירין כדי להקל על הכאב, כדי להסתיר אותו, כדי לא להרגיש אותו, אנחנו מסיחים את דעתנו, מי לא עושה את זה?? מה היה קורה אם היינו מעזים ולרגע קט היינו מניחים את כדור הקסם, ה"סומה" הצידה? מה היה קורה אם היינו מניחים את כל הדברים שמסיחים את דעתנו, שמרדימים אותנו..מה היה קורה אז?? אם נניח את ה"סומה" שלנו, נמצא את עצמנו. נפסיק לברוח מעצמנו, מהתחושות שלנו. מה יקרה אם לא ניתן לדברים הדחופים להסיח את דעתנו ונטפל בעיקר? אני לא טוענת שלא כואב, כואב להניח את ה"סומה" ולהתמודד עם המציאות, אבל מתחת ל"סומה" נמצאים המהות והרגשות שלנו, אפילו בעל כורחך, ובעיניי הדבר הכי חשוב הוא להיות נאמן לעצמך, נכון?
תמיד צריך לעשות מה שהלב אומר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
