אני מרגישה שענן שחור גדול מכסה אותי. אני מרגישה שאני לא מרגישה כלום. החיים חולפים מול עיניי, אני שומעת רעשים, קולות, אני מריחה ריחות, כאילו עומדת חומה ביני לבין העולם. לחוש ריקנות זה לא להרגיש כלום, זה דווקא הדבר הזה, להרגיש את הריקנות, להרגיש את החור בחזה ששואב אותך לתוכו כמו שואב אבק. זה מעין עצב בעולם מאושר, זה כמו קור בקיץ לוהט. ריקנות היא לבכות כשכולם בוכים. זה לבכות בלי לדעת למה. זה לא לצפות לכלום, לדעת שאתה לא יכול לחפש , זה להיות לבד בחברה, זה גרוע יותר מאשר לא לקבל תשובת , כשאין לך שאלות. אין טעם, אין כלום, בולט כל מה שחסר. להרגיש ריק זה להיות בטוח שאין דבר שימלא אותך. המוח שלי מתרוקן, הוא מתמלא בלא כלום. הריקנות אפלה וקפואה. הריקנות מורכבת מכל הדברים שהם לא אתה. זה לישון בלי לחלום, זה לאהוב בלי להרגיש, זה לחלום בלי הרגיש. מי אני? לאן אני הולכת? למה אני מרגישה את הקור הזה? ומשם, הריקנות העמוקה ביותר, נשמתי מתחילה להתמלא. כמו ריאה שמתמלאת באוויר, המוח שלי מתמלא בתמונות ,בתחושות. רק עכשיו אני מבינה שהייתי מרוקנת. נשמתי שייכת לי שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
