תתפלאו אבל אני מרגישה הקלה מאוד גדולה אחרי שהוא נפטר.
כנראה בגלל שהוא לא סובל. מאוד קשה לי אם ההבנה הזאת שהוא לא נמצא יותר.
מאוד קשה לי שהריח נשאר רק בנעליים שאסור ללבוש.
מאוד קשה לי עם העובדה שאין מי שיילחץ לי את היד יותר כדי להוכיח לי שהוא עדיין חי.
בתור נחמה, _______ ( הוא יודע שיש אנשים שקוראים פה, והקשר שלנו עדיין בסוד עם כמה אנשים, אל תשאלו ותציינו שמות), הזמין אותי ליום במרכז..אתמול.
בהתחלה, הייתה ממש ממש מבוכה, כי התרגלנו כבר חודשיים לדבר בטלפון, או דרך מסכים.
אח"כ הלכנו קצת אחד ליד השני, עם הזמן הוא נצמד אליי, אני החזקתי לו את היד ובסופו של דבר עד לדיזניגוף כבר היינו מחובקים.
חח זה נורא קשה ללכת כשמחובקים, לא נורא.
באיזשהו שלב ישבנו בבית קפה, והתחלנו לדבר. ישבנו שם בערך ארבע שעות, צחקנו, בכינו, התנשקנו בעיקר, אבל ממש הרגשנו ביחד.
כשחזרתי הביתה (אחרי עוד כמה דברים נהדרים שהיו לנו באותו היום).
הבנתי כמה אני כבר מתגעגעת אליו.
הוא התקשר אליי אח"כ ואמר לי שהוא מחכה לפעם הבאה.
אני לא יודעת אם זה היה דייט, או סתם פגישה נחמדה.
מה שאני יודעת שאני כבר ממש סומכת עליו, ושהוא יודע לנחם אותי, ולגעת לי בדיוק איפה שכואב, וגם לבכות איתי.
וזה נורא נחמד, זה מרגיש נעים.
יותר נעים מכל אחד אחר שהיה לי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
