אתם מכירים את הסרטים האלה, של האנשים שרק נכנסים למקום חדש, ופתאום הם כבר שולטים בו? פתאום כל מילה שלהם היא זהב? ואחר כך
הם נופלים, מתרסקים והמילה כבוד כבר לא יכולה לצאת מהפה שלהם?
יופי. כי גם אני מכירה את הסרטים האלה.
כי הייתי חזקה, הייתי פשוט מלכה, ואולי, כי הרגשתי יותר מדי בטוחה נפלתי על הפרצוף.
הרגשתי שיש לי מילה, הרגשתי יותר גבוהה מכולם, הרגשתי כאילו אני יכולה לכופף את כולם, כלומר את אלא שרק עכשיו הכרתי.
אחר כך הבנתי שהם באמת משהו חשוב בשבילי, אז נתתי לאנשים לדרוך עליי.
עוד אוהבים אותי, כולם בערך. אבל השיחות הארוכות, והלילות הבלתי נשכחים, וערך החברות פשוט הלך קיבינימט!
בסופו של דבר, חזרתי לחברים הישנים, בסופו של דבר הם הכי חשובים. לא פוזה של מישהי שיכולה לעשות את כל מה שמותר לה.
לא פוזה, פשוט חשבתי ונהנתי, ועכשיו לא.
אחרי הרבה זמן, שלא ראיתי אותו.
שהשפתיים היו רחוקות והעיניים היו עצומות,
אחרי שחשבתי שאולי יש מצב שהכל יחזור להיות כמו פעם, פשוט לקחתי כמה צעדיםאחורה והלכתי.
למרות שאני מכורה למגע, למבט, לחום הגוף, ולריח!!!
כשקמים והולכים, לפעמים, גם אם הגוף בוגד בך, ובלב כואב, מרגישים שלמות.
כן, כאב לי. כן, אולי אהבתי בו משהו. אבל הכל עבר.
כאב לי קצת, שכל פעם הייתי אומרת את השם שלך, אפילו בלי לשים לב.
כאב לי קצת, כשאמרת לי בטלפון שזה לא הולך יותר.
אבל הכי כאב לי, שיכולתי ללכת איתך, שיכולתי לאהוב אותך ולדעת שזה באמת לנצח. והלכתי.
אבל הכל זה לטובתי? אולי כן ואולי לא.
אבל אי אפשר לראות את אמא בוכה על ילד שעזב.
ואי אפשר להשאיר את החברים עם סימן שאלה.
אי אפשר לתת לאישה אחת, שאיבדה כל כך הרבה בחיים שלה, לאבד עוד פיסה.
אבל הכי אי אפשר לחיות באשליות.
מה שהכי חשוב, שאותך אני כבר לא אוהבת, ובזה אני בטוחה ב-10000000000000000%.
שקמתי, וניסיתי אחר, לא הלך, אבל היה נחמד(אפילו זכיתי בפוני).
יש אלף כמוך שעוד לא מצאתי, רק תאכל לי בהצלחה בפעם הבאה D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
