אחרי כל העבודה שם בחצר, כשחיכיתי לאבא שיבוא לאסוף אותי מבית בירם
הבנתי שאני מחכה שהוא יחזור.
אני לא יודעת אם הרבה מרגישים את זה כשהם מעבדים בן אדם חשוב.
אני יודעת שהוא מת, אבל מרגישה שהוא הלך...והוא יחזור.
ואני מרגישה אותו חם, למרות שהייתי איתו בחדר כשהוא הלך לעולמו, וראיתי את המעבר שלו בין חיים למוות.
אני מרגישה שהוא מחבק אותי ולא עוזב אותי.
ואמא, כמה שאמא בוכה, כשראינו אחת את השנייה היום בבוקר ולא יכולנו להיפרד במשך עשר, בהתחלה היא סתם שכבה לידי במזרון, ואח"כ
פשוט לא עזבתי אותה והיא לא עזבה אותי איזה עשר דקות. פשוט בכינו.
ראינו תמונות שלו, בשלג, כשהוא כל כך שמח. שהוא עם סבתא וכל כך נעים לו.
כמה שהוא אוהב אותה, כמה שהיא אוהבת אותו.
היא התקשרה בבוקר ואמרה "אני יושבת לבד" ואמא אמרה "בלי סבא" מאז אני שבורה.
כנראה שרק עכשיו אני מעכלת, כי אני לא מפסיקה לבכות.
עד עכשיו הייתי בסדר, ניחמו אותי וגרמו לי להיות שמחה. אבל כשחזרתי מהמסע הזה, ראיתי איך הבית באמת שבור.
איך אמא עצובה, וכמה שקשה לה כשאני הולכת או כשהיא הולכת.
ואני מפחדת על אמא, אני מפחדת פחד מוות שאמא תמות מעצב, אני כמה בלילה רק כדי לראות אם היא עוד נושמת.
יכול להיות שזה מהטראומה שלי, כי כולנו עברנו טראומה (למרות שעברתי חוויה קשה ולפי דעתי הייתה לי את הזכות לעבור אותה).
אני כל כך מתגעגעת אליו, לפפה שלי, לסבא שלי.
הגעגועים שלי גדולים כל כך, הרגשתי כזאת הקלה כשהיינו בגולן, כל דבר כל כך הזכיר לי אותו.
בלילה האחרון, אחרי שכולם כבר נרדמו, בכיתי, אפילו הסתובבתי קצת בבסיס, הרחתי את האדמה, נישקתי את אבני הבזלת היפיפיות.
את אבני הבזלת שסבא שלי כל כך אהב, שמעטרות את קברו.
סבא, סבא שלי אהובי.
איך אפשר להיפרד?
ממש לפני שנה, בהתחלת המחלה כשעשו לו את הניתוח.
סבא אביגדור כרסנטי.
לא סתם כולם קראו לו ויקטור!
תהייה נשמתו צרורה בצרור החיים. לנצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
