Custom

בחיים שלי לא אהבתי ככה.

באמת שאף פעם לא הרגשתי ככה.

לא כלפי גבר, ועוד לא כלפי אישה כך.

וכשאנחנו ביחד כל כך טוב לי.

וכל נשיקה, גורמת לי להרגיש איתה טוב יותר ויותר.

וכל פעם כשאנחנו מדברות, אני רק ללטף אותה ולהרגיש אותה.

ואני חולמת עליה בלילות.

ואני מחכה לרגע בו אני אפגוש אותה.

היא כל כך מדהימה, אני אוהבת אותה.

הבנתי מה זה לאהוב בן אדם.

אתה אוהב כל כך כשבקיבה שלך אתה מרגיש כאב, וזה לא מרעב.

והלב פועם ממש חזק.

וחשבתי שכל הדימויים המטומטמים האלה זאת סתם מטאפורה.

אבל גם עכשיו כשאני כותבת עליה, וחושבת עליה.

אני רק רוצה לחבק אותה, ולהריח את השיער שלה.

ולשמוע את הצחוק שלה ולהרגיש את העור שלה, ואת השפתיים הרכות שלה.

וגם כשבן אדם שייך לך, ואתם ביחד וטוב לכם, זה כואב.

אבל זה כאב נעים.

וכל דבר שאני מרגישה יחד איתה טוב לי.

אני לא יודעת אם זה הדדי, אבל טוב לי עם זה עכשיו, אז אני לא רוצה להרוס.

ואני אוהבת אותה, אני מאוהבת בה.

אני מעולם לא אהבתי אישה, או גבר, כמו שאהבתי מישהי כמו עכשיו.

זאת התחושה הכי טובה, שיכולתי להרגיש בעולם.

ואני מאוהבת, כל כך, שאני שיכורה.

אהבה זה הדבר הכי יפה בעולם, הכי טוב שבעולם.

לאהוב זה טוב, ולאהוב זה בריא.

וכל מה שחשבתי על אהבה, שזאת טעות, ושזה שקר.

זה לא נכון, וזה שקר. כי לאהוב זה כל כך טוב.

כי היא מקבלת אותי כמו שאני.

כי היא אוהבת אותי בכל הצורה שאני.

כי היא מקבלת אותי בכל מידה.

ואני יכולה להמשיך ככה לנצח.

אני אוהבת אותך.

אני אוהבת אותך כל כך.

אני אוהבת ואני מאושרת מזה.

תאהבו, בבקשה, תאהבו.

זה כל כך נעים.

יכול להיות שצפיתי את זה מראש, אבל הוא ישב שם,  ישב וניגן. הוא ניגן ממש מקסים, כל מיני צלילים בקעו משם, בצורה מקסימה. ישב ואלתר. אני חייבת להודות שפשוט הוקסמתי, זה היה יפה, ופשוט המשכתי לשבת שם ולשמוע אותו. טוב, למען האמת ישבתי מאחורי העץ ושמעתי אותו. הוא ישב על סלע וניגן. וכל יום באותה שעה, הכנתי שיעורים במתמטיקה לצלילים שלו, כתבתי שירים, אפילו ציירתי אותו במחברת שלי תוך כדי. כל פעם כשהוא עלה על ההסעה רציתי להחמיא לו, אבל לא רציתי שהוא ידע שאני יושבת ושומעת אותו יום אחרי יום. הוא ישב לידי בשיעורי אנגלית, צרפתית, מתמטיקה, אפילו פתרנו תרגיל בכימיה ביחד. המורה למוזיקה ביקשה תמיד שאני אשב איתו כל חלון ואעזור לו, אבל העדפתי פשוט לתת לו את האקורדים, לשבת ולצייר אותו מנגן במחברת שלי. הגיטרה החמיאה לו. אני מודה שגם כשהוא חייך אליי ואמר לי תודה כל שיעור זה היה מחמיא, רק שהעגיל שלו באמצע השפה לא החמיא לו כל כך. באחד הימים הוא הגיע עם שיער אדום. היו לו מכנסיים חומות וחולצת טי שירט של נירוונה (הלהקה שאני הכי אוהבת!) ומעל חולצת משבצות מכומתת. מאותו היום שהוא בא עם חולצת נירוונה והופיע עם שיער אדום זרקו עליו ניירות במסדרונות, שמו לו דברים בלוקר, כולם פשוט שנאו אותו.

באחד ימי שישי שאכלתי בדיינר וקניתי את התקליטור חדש של נירוונה, החבר'ה אחרו, למען האמת הם פשוט לא הגיעו, וכבר הגיעה שעה מאוחרת. הלכתי קצת לכיוון הדיינר בתקווה שהם שם והתיישבתי על ספסל, אני זוכרת שהתעוררתי כי שון ניסה להרים אותי. התנגדתי ושאלתי אותו "מה אתה מנסה לעשות!" הוא הסתכל אליי במבט מוזר ואמר "לקחת אותך הביתה, את ישנת ורציתי להכניס אותך למכונית...את ישנה חלון מולי" אמר. חייכתי אליו והוא פתח לי את הדלת וקד. נכנסתי וחייכתי אליו. הוא סגר את הדלת וחייך אליי בחזרה. מסתבר שהוא היגר עם אמו "המשוגעת" מדרום אמריקה, אחרי שברח מאביו כי הוא לא הסכים להוציא אותו מן הפנימייה הצבאית. יש לו שם שני אחים, והם גם אמורים לעבור לגור כאן, אבל רק אחרי שאחיו הבינוני יספיק להשיג מספיק כסף לכרטיס טיסה. שון היה מקסים אליי במהלך הנסיעה, ואפילו עזר לי לעלות בסולם גנבים לחדר האמבטיה. היה לי טריק. כל פעם כשברחתי בשישי לעיר, הייתי עולה לחלון שבחדר האמבטיה, פותחת את המנעול, מחליפה לבגדי הפיג'מה שלי, מורידה את האיפור ועולה לחדר השינה שלי, ככה שאם אימא, אבא או אחד מהאחים שלי היו תופסים אותי בדרך למיטה, הייתי מסבירה להם שהייתי צריכה להתפנות או שסתם לא הרגשתי טוב ויצאתי להתאוורר. למרות שהוא הסיע אותי הביתה, והייתה לנו שיחה נחמדה לא היה לי עדיין את האומץ לבוא אליו ביער כשהוא ניגן. באחד הימים שהתעצבנתי וברחתי ליער כדי לבכות, נרדמתי, אני תמיד נרדמת ביער כשאני בוכה, כי הוא שליו, ועכשיו גם כששון מנגן, זה היה מרדים עוד יותר. התעוררתי מזה שהוא עבר לידי עם הגיטרה, התעוררתי והוא הבחין בי. "מה את עושה פה?" הוא שאל אותי. "אין לך בית או משהו?" אמר והלך משם בכעס. נורא נעלבתי ממנו, ונשארתי ביער עד הלילה. היה לי קשה ומפחיד מאוד להגיע הביתה. נכנסתי לתוך מערה ונשכבתי לישון. זה קרה לי פעם אחת, בכיתה ב', כשהכרתי לראשונה את היער ולא ידעתי איך לצאת משם. רק שזאת הייתה חופשה, וההורים שלי חשבו שבטח נשארתי לישון אצל חברה.

היה לי די קר, וגם התחיל לרדת גשם, והמערה הזאת בעצם הייתה חור ענק בתוך סלע ענקי לא פחות. בבוקר, לאחר שעה אחת שישנתי, רצתי לבית שלי, ראיתי את שון יוצא מן הבית שלו, הוא הסתכל אליי במבט מוזר ואמר "את מלוכלכת, איפה היית בלילה?", עדיין קצת התביישתי ממנו, אבל הרגשתי כל כך רע, צנחתי על הרצפה. הוא התקרב אליי בריצה וזרק את תיקו, הוא אחז בי ועזר לי להתרומם. לא היה כל כך מאוחר, אפשר לומד שדי מוקדם, השמש עוד זרחה. הייתי אומרת סביבו 6 או אפילו 5 וחצי בבוקר, נראה לי מוזר שהוא היה ער בשעה הזו. הוא הכין לי כוס תה חמה ועטף אותי בשמיכה, ישבנו במרפסת וצפינו בשקיעה. יותר נכון אני צפיתי, הוא סתם בהה ברצפה. "אני מצטערת" אמרתי. הוא הרים את מבטו והסתכל אליי "על מה?!" שאל אותי. "ששמעתי אותך מנגן בסתר, שנשכבתי ככה. אני חייבת לומר, זה יפה" חייכתי. הוא המשיך לבהות בי לחצי דקה וחזר לרצפות. "את יודעת" הוא אמר. "אני לא ידעתי שאת יושבת שם" הוא הסתכל אליי וגיחך. "פשוט עצבן אותי שאת שוכבת שם כאילו כלום לא קורה, בכל מקרה, זה מחמיא לי. תודה".

מי אנחנו? ואו זה סיפור מאוד מוזר. יש לנו כנפיים, ואנחנו מאוד צבעוניים. אין לנו ממש גבולות. אתה רוצה להצטרף? תהרוג את השוטר הפנימי שלך. אסור, בשום פנים ואופן לגדל אחד ואם יש לך אחד כזה, תהרוג אותו ומהר. למה? כי הגבולות הם רק בשמיים, וברגע שניגע בהם, בקצות האצבעות, ללא כפפות, או חליפות, ככה, איך שאנחנו לבושים, במכנסי ג'ינס או טרנינג אם אתה רוצה וחולצה לבנה עם הכתובת "freedom" שמתפרשת על כל החזה בצבעי הקשת.  יש אנשים שאומרים שאנחנו פרפרים, חוץ מזה שאנחנו מקיימים יותר מדי יחסי מין, ולפי דעתי גם מפזרים ילדים פה ושם, אנחנו לא מתים תוך 24 שעות מהרגע שבו נולדנו. מקסימום 24 שנים לאחר מכן.

פרפרים.

תמיד כעצוב לי אני בורחת ליער. נורא שקט שם. יש שם נהר כזה, ושדה קטן של חיטה ירוקה. זה היה בחורף כששמעתי שיר בוקע מן העצים. זה נורא מפחיד  כששומעים שיר באמצע היער, לפחות לי. וכשמפחדים בורחים. במשך כמה זמן פחדתי ללכת ליער. פשוט נשארתי בחדר, ונעלתי אותו. הייתי יושבת על אדן החלון ובוכה, או כותבת.

הכול התחיל כשישבתי על אדן החלון ויצא בחור, גבוה ודי שמן, נראה לי בן 18. היה לו שיער חום בהיר עד בלונדיני, היה לו גם עגיל בשפה. הוא יצא החוצה עם מזוודה וגיטרה, אחריו יצאה אישה מבוגרת, נראה לי שזאת הייתה אימא שלו, היא צעקה ולאחר מכן נכנסה הביתה בטריקת דלת. הוא המשיך ללכת. הייתה לו חולצה שחורה מכופתרת ומכנסי ג'ינס עם שרשרת. אף פעם לא ראיתי אותו כאן, אני זוכרת שהבית הזה גם היה ריק בשנתיים האחרונות, כנראה שהם קנו אותו. הבתים לא היו הכי גדולים שיש. ברובם היו 2 קומות ועליית גג, אבל הבתים היו ישנים והשכונה לא הייתה בטוחה. המקום הכי נעים שהייתי אוהבת ללכת אליו היה היער.  הוא היה גדול מאוד, והיה בו שדה חיטה. החורפים היו ארוכים ולכן השדה היה ירוק ולא גבוה במיוחד. אהבתי לשכב עליו ולהסתנוור מהשמש או סתם לשבת ולחבק את הברכיים. הייתי שרה לפעמים או מכינה שם שיעורים, להורים שלי זה לא היה אכפת. הם רק בכו וצעקו אחד על השני כל הזמן, אז הייתי באה הביתה בעיקר כדי שאוכל לישון, לאכול ולהתקלח. היו לי עוד 3 אחים גדולים. אחד היה בצבא, והשניים האחרים גרו בקומה מתחת. אני גרתי בעליית הגג. הבית שלנו היה נורא פשוט. בקומה הראשונה מטבח וסלון, ובקומה השנייה שירותים ו-3 חדרים, חדר לאימא ואבא, חדר לי וחדר לאחים שלי. כשאבא איבד את העבודה שלו, והיה מובטל, הוא תיקן את עליית הסולם לעליית הגג וניקה אותה, השלב האחרון היה מלא בתכנונים שאני אעבור לגור בעליית הגג, למה? כי החדר שלי היה קטן מאוד, ולא נוח, והוא קלט את רוב הרעש. כל פעם כשההורים שלי רבו למטה, או בחדר הסמוך, הייתי שומעת את זה. וכל פעם כשהאחים הגדולים שלי היו עושים רעש, או רבים, גם את זה הייתי שומעת. החדר שלי היה כל כך רגיש שמספיק שמישהו חרבן בסוף המסדרון כדי שאני אשמע אותו. בכיתה ו' הרשו לי לעבור לשם, אבל עברתי לשם בין החופש הגדול של ו' לכיתה ז'. למה? כי רק האחים שלי יכלו לעזור לי להעביר חלק מהדברים שלי לעליית הגג ואני יכולתי לעזור לאחי השני הגדול, מיכאל, לעבור לחדר השני. אחי הבכור כריסטופר, התגייס לצבא בגיל 19. ככה שנשארו בבית רק אני, אחי האמצעי מיכאל והכי קטן (שהיה גדול ממני בשנה) ג'ייסון. לי קראו שרה, כרגע אני בכיתה י' ואני בת הזקונים של הורי. דוריס ורוברט סמית'. גרנו בניו ג'רזי בעיר בלוויל. ביה"ס שלי היה באמצע העיר, וההסעה שלי הייתה ההסעה הגרועה ביותר. אף אחד לא השקיע באוטובוס שלנו, הוא תמיד היה שבור, איחר או הקדים כך שתמיד הייתי צריכה להתעורר חצי שעה לפני הזמן. בכיתה ט' הפסקתי למשך 3 חודשים לנסוע בהסעה כי נסעתי לעבוד בקפיטריה בעיר שלנו. אבל בסופו של דבר גילו מה גילי, ופוטרתי מעבודתי. לא היו לי חברות או חברים, לרוב הייתי לבד. היו לי ציונים גבוהים, פשוט הקשבתי בשיעורים כי לא היה לי עם מי לדבר ועשיתי שיעורים כי חוץ מלנגן על הגיטרה והפסנתר כל היום לא היה לי עוד מה לעשות. אף אחד לא שנא אותי, גם האקס שלי הוא ראש קבוצת הפוטבול, והמעודדות לא כל כך שנאו אותי על כך, כי הן ידעו שזה לא יימשך לאורך זמן ומתישהו ניפרד, אז הן נתנו לזמן לעבור. גם לא הייתי ילדה רעה, הייתי ממוצאת. היה לי שיער בלונדיני וחלק, שתמיד היה אסוף לזנב סוס יפה. הייתי רזה ולבנה, ועיני היו כחולות עד טורקיז. הייתי תמיד לובשת מכנסי ג'ינס או מכנסיים חומות, היו לי חולצות פשוטות שתמיד היו עולות קצת מעל הקן של המכנסיים. לא עישנתי, ומעולם לא שתיתי אלכוהול או התקרבתי לסמים. אני אוהבת לשתות גזוז, זה טעים מאוד. כל יום שישי בערב אני מתגנבת החוצה ומצטרפת לחברי לכיתה לטרמפ לעיר כדי שאוכל לרדת בעיר כדי לאכול בקפיטריה או ללכת לחנות מוזיקה ולקנות תקליט של נירוונה. כולם חושבים שאני רוצה להיות רופאה או מדענית, אבל למען האמת אני רוצה לעמוד על הבמה, ולהיות זמרת רגילה ופשוטה. לא כמו כל שאר המסוממים, אני ממש רוצה להתקדם ולעשות את זה בלי סמים. הייתי היחידה בביה"ס שניגנה על גיטרה. באותה תקופה, כל מי שניגן היה או על כינור, או על פסנתר או על חלילית/חליל/ חליל צד. השאר שמעו ראפ או רוק טהור. לא כמו היום.

יום אחד השכן עם הפירסינג בשפה נכנס לכיתה לשיעור אנגלית. המורה הציג אותו לפני הכיתה והוא חיפש מקום להתיישב בו. המקום היחידי היה לידי, ובד"כ התיק שלי היה מונח על השולחן, אז פיניתי אותו. בסוף השיעור הלכתי לקפיטריה והתיישבתי עם חברי לכיתה שנוסעים איתי בהסעה. בקפיטריה תמיד היו שולחנות מפוזרים ואני כמעט מבין הבודדים שכל הפסקה ישבתי בשולחן אחר ואכלתי. היה את שולחן המקובלים, של המעודדות ונבחרת הבייסבול, אם הייתי מישהי אחרת היו מעיפים אותי, אבל המעודדות די נחמדות אליי, כנראה שזה בגלל שאני יכולה לעזור להן מתי שאני רק יכולה וזה לא מזיז להן. היה גם את שולחן החנונים, שכל פעם כשהחומר לא היה לי מובן הם היו עוזרים לי, ובתמורה בשיעורים החופשיים (חלונות) היינו משחקים שח מט אם לא הייתי מנגנת או שומעת מוזיקה. בד"כ ישבנו בשולחן ההסעה. כי אף אחד כמעט לא היה מדבר עם אף אחד. רק שלאחרונה הצטרף אלינו השכן שלי. הוא הציג את עצמו, מסתבר שהוא גיטריסט, הייתה לו שרשרת מפרט נחמדה. קוראים לו שון, והוא עבר לכאן מפרטוריה (דרום אמריקה) יחד עם אימו. ראיתי אותו פעם אחת מוריד חולצה, הוא גם גר בעליית הגג(חלון מול חלון).

שנינו נמצאים בשיעור מוזיקה, ביחד אז המורה ביקשה שבזמן החלון, נשב ללמוד שיר חדש שנצטרך לנגן בטקס למותו של ג'ון קייג'. שון יודע לנגן יותר טוב ממני, ולקח לי קצת זמן לקלוט אותו, הצטרכתי לשיר אותו, וישנם 2 דברים שמכעיסים אותי במיוחד: לשיר בפני אחרים וללמוד שיר ולא להצליח לקלוט אותו. אני מנגנת בגיטרה כבר 5 וחצי שנים וכבר שנה וחצי לא קשה לי ללמוד שירים. הייתי עצבנית בדרך חזרה הביתה, ששכחתי את הגיטרה שלי באוטובוס. רציתי לעלות לחדר שלי לבכות, כל ההסעה הייתי חנוקה, ועד שנכנסתי לחדר מצאתי את אחי  ג'ייסון מקיים יחסים עם המעודדת הראשית של נבחרת הפוטבול. לא היה לי לאן ללכת, ומרוב עצבים פרצתי החוצה ורצתי ריצה מהירה אל היער. נפלתי על השדה, והתחלתי לבכות. כשפקחתי את עיני האפרוריותשבשמיים והירוק כהה עד תכלכל של עלי העצים הדהים אותי, שוב נשמע השיר הזה. הרגשתי כל כך רע, כל ששום דבר לא מנע ממני ללכת בעקבות הצלילים.

להלהלה