בכל יום כשאני קמה, כשאני הולכת לישון.
בכל יום כשאני נוסעת, ומסתכלת על הכל מסביב.
בכל יום כשאני רואה משהו יפה, או משהו חדש שאני טועמת.
בכל יום כשאני מתנשקת או מתחבקת.
בכל יום שאני מתפקדת, עולה לי ריח מר וחמוץ של סוף.
מצאתי תמונות שלו כשהוא היה צעיר.
בן 6 משחק כדורגל, בן 10 עם אבא ואמא ואחותו הקטנה, בן 20 בחתונה שלו, בן 24 עם 2 ילדים, ובן 59 בחתונה של בן הזקונים שלו.
ובכולם יש חיוך כל כך גדול, בכל תמונה ותמונה הוא גדל וגדל.
כל חייו, הוא נתן בסתר, לא הסתיר מאף אחד כלום, רק נתן, והשקיע, והזיע, ואף פעם לא התלונן.
עד שהגיע השנה השחורה שלנו. שנת התשעה באב שלנו.
שנה שלמה, מלווה שחשש לרע מכל.
עכשיו, זה כל כל קרוב, שאפשר לראות אותו בקצה הרחוב.
כל הבית סגור. מהפחד שהשד הרע הזה, ייכנס וייקח אותו.
ורוצים רק עוד דקה עוד שניה.
לא מזמן, הוא תפס את היד שלי בכל הכוח שלו, וחייך אליי חצי חיוך עצוב כל כך. ואחרי התמונות, והחיוך העצוב הזה, התמוטטתי.
כל פעם כשאני נוסעת, ואני רואה דברים יפים.
אני רואה ברחוב אהבות, ואני רואה דברים מתחדשים, ואני רואה פרחים פורחים, ופרות מתבשלים.
הוא לא זכה לראות את הקטיף בשדה שלו.
הוא לא זכה לראות את הכלבה שלו בפעם האחרונה.
הוא לא זכה לראות את הפרות שלו מפילות תינוקות.
זה מדהים שאפילו החיות שלו מתאבלות/מתות מצער כלפיו. זה רק מוכיח כמה אדם דגול הוא. אף פעם אני לא אדבר אליו בעבר.
כי הוא תמיד יהיה כזה.
בדמעות ובצער גדול וכואב. אני כותבת כאן. ואני יודעת, שהפוסט הבא שאני אכתוב בו, הוא כבר לא ייחיה.
הוא יהיה במקום אחר, אולי טוב יותר. אני רק מקווה, שאם באמת יש שם משהו למעלה, שישמור עליו.
ואני באמת מקווה שאם אומרים שאלוהים לוקח את הטובים מכל, אז שישמור עליהם כמו שהם היו בחיים.
אני איבדתי את החיוך שלי, ואת האדם, שכנראה רק עכשיו אני מבינה, שהיה הכי חשוב בחיים שלי.
להתראות סבא, ואל תשכח אותנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
