עכשיו אי אפשר לומר יותר סבא. אומרים סבא עליו השלום, או סבא זכרונו לברכה.
נכון שידענו שזה יקרה, אבל זה כל כך כואב.
ביום שישי, התכוננתי לצאת ולבלות עם חברים בערב.
הלכתי לישון צהריים ואז אמא שלי העירה אותי ואמרה לי "סבא במצב לא טוב, את באה איתי?" ומיד קמתי להכין תיק.
נסענו, עם המון חששות.
כשהגענו הוא שכב על המיטה הסיעודית, ונשם נשימות אחרונות.
הוא שכב על המיטה וכולם היו סביבו, האחים שלו (12 אחים היו סביבו) וכל ילדיו (6) ואני ומתן (הנכד הראשון, לא מקרבת דם, והנכדה הראשונה מבין הבנות).
שנינו היחידים מהנכדים שישבו ועזרו כל המחלה, שבאו לבקר, שתמכו בהורים והיינו איתו מיום גילוי המחלה ואני גם עד צאת נשמתו.
בכינו המון, הדודים שלי גם רבו והיינו צריכים להפריד ביניהם.
הוא שרד את הלילה, וגם את הבוקר.
ישבנו לאכול ארוחת צהריים, וצחקנו כולם, ודיברנו.
דוד שלי רץ החוצה ואמר "זה קורה"
הוא גסס, וניסה לנשום נשימות אחרונות, היו לו דמעות בעיניים. כל נשימה, חשבנו שזה קורה.
החזה שלו קפץ, כל הגוף שלו פירכס
כבר ראיתי אותו מרכס גרוע יותר.
ואז הוא נשם את הנשימה האחרונה, ונהיה לבן.
לא עזבנו אותו שעה אחת, הוא נפטר ברבע לשתיים בצהריים.
הגיעו פרמדיקים ורופא שקבע את מותו.
חיכינו עוד חצי שעה איתו, ישבנו ונפרדנו ממנו אע"פ שהוא כבר לא היה איתנו.
הדודים שלי, הניחו אותו על הרצפה (ככה זה לפי ההלכה) וכיסו אותו.
עד שעה שמונה חיכינו שיכחו אותו לטהרה. הוא מת על המצאים של אמא שלי וגם היה עטוף בהם לפני הטהרה.
לפני שהוא יצא ליטפתי את פניו עם דמעות, הפנים הכי לבנות שראיתי, העיניים שנסגרו והפה חסר הצבע.
נישקתי את לחייו אמרתי לו להתראות ושלום וליווינו אותו לאמבולנס.
הוא חזר אח"כ, עטוף בתכריחים, נכנס לכניסה של הבית, והוציאו אותו. ומשם להלוויה בשעה 22:00 בלילה.
לא יצאו מודעות אבל כי לא היה זמן, אבל היו מלמעלה ל-1500 איש (ספרו) בלי שום מודעת אבל אחת.
תוך חצי שעה הגענו לבית העלמין, ולא בגלל שהדרך הייתה ארוכה, אלה בגלל שנהוג לנסוע לבד כדי לא לטרטר את המת.
סבתא ישבה לידו, חיוורת מאוד.
בכינו בדרך להלוויה המון.
אבל כשהגענו לבית העלמין התפרצתי.
סבתא שלי לא בכתה, אבל מאז ועד עכשיו לא ירדה ממנה המסכה האבלית.
הניחו אותו על שולחן, התפללנו, והספדנו אותו. הבנתי שלי, אישית, ולעוד חלק מ-1500 איש שהגיעו והכירו אותו, לא היה גם זיכרונות רעים ממנו.
הכניסו אותו לבור, והתחילו לומר קדיש.
ותוך כדי הורידו עליו אדמה, והרעש הזה, שפע בסבא שלי, האדמה הזאת, בחיים לא יצא לי מהראש.
והפנים שלו כשנפטר.
הייתי איתו בחייו, במחלתו הקשה, וגם בצאת נשמתו ומותו.
חזרנו הביתה ותוך כחצי שעה יצאו אנשים.
למחרת הייתה שבעה של יום, מכיוון שיום הכיפורים מבטל את השבעה.
אני לא נחשבת כאבלה אע"פ שאני מרגישה ככה, והייתי חייבת למזוג שתיה לאבלים, להדליק להם את הסיגריות, לחבק אותם, להגיש אוכל ולנקות.
כי לאבל מותר רק לשבת על הרצפה ולקבל את המנחמים.
כל הצוות של המדריכים שלי הגיע רק בהתראה של שעתיים (והוא נפטר קודם לכן) הם חיבקו אותי בהלוויה ונסעו.
יום הכיפורים היה קשה, כולם בכו בארוחה המפסקת, צום ראשון בלי סבא שלי. פפה יקר.
הצום היה לי קל בערך עד שעה חמש, ואז היו לי כאבי ראש וכמעט התעלפתי אז חייבו אותי לאכול ולשתות. (שזה שעה לפני סיום הצום, ופעם ראשונה שצמתי).
היה לי קל מאוד, ניקיתי המון, וישנתי בערך שעתיים, ולא הרגשתי דבר עד שעה חמש.
לפני 25 שנה, עוד כשלא חשבו עליי בכלל, סבא שלי תקע בשופר במקום הרב ז"ל כי הוא היה חולה ולא היה לו כח.
הוא פתח את יום כיפור.
אתמול, לא היה שופר, אז הגיעו בניו של הרב איילון (המפורסם שקבר את סבי האהוב עליו השלום). הם בדקו אותו והוא היה כשיר לתקיעה.
סבא שלי פתח את יום כיפור לפני 25 שנה, ואתמול הוא סגר אותו.
סבא שלי עליו השלום, אני אוהבת אותו והוא תמיד יישאר אדם דגול.
כל מה שהוא רצה הוא קיבל.
הוא לא רצה להיכנס למקפיא, והוא לא נכנס, הוא לא רצה שבעה והוא קיבל. הוא רצה שבניו יישאו אותו לקבר וקיבל.
הוא רצה שבניו יישימו עפר בעיניו וקיבל.
על הכל הוא חשב וקיבל, בלי שום מאמץ.
סבא שלי, אני אוהבת אותך ותמיד אזכור אותך.
אני אעלה לקבר עם תעודת הבגרות הראשונה שלי, במדים, עם בעלי לעתיד ועם נינך.
גם כאן קשה לי להיפרד.
ואני נפרדת בצער עמוק.
תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים סבא אהוב, יפה, מקסים, ויקר מזהב שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
