(קליפ)

אמרתי את זה כבר בכמה הזדמנויות, ואני בטח עוד אחזור על עצמי מליון פעם, אבל ככה זה עם אהבה. והביטלס הם אהבת חיי.

יש לי הרבה להקות שאני אוהבת, אמנים רבים שאני מעריצה, דיסקים אינספור במתקן המסתובב שלי, וחיבור נפשי עמוק למוסיקה במגוון סגנונות ושפות.

ויש לי את הביטלס.

בגיל 12 התחברתי לאוסף הכחול שלהם בבית של קרובת משפחה בצרפת, מכל המקומות, וחזרתי לארץ והתחלתי להכיר אותם לאט לאט, תקליט תקליט, ובלי ששמתי לב הם פתאום היו שם, עמוק בתוך הלב שלי, התמקמו חזק בפנים ומעולם לא עזבו. נהפוך הוא, אני חושבת שככל שהזמן עובר אני אוהבת אותם יותר, אם זה בכלל אפשרי.

גיטרה למדתי לנגן רק כדי שאני אוכל לנגן ולשיר ביטלס. ואני ממש ממש חובבנית, אבל זה ממש ממש לא מזיז לי, למה? כי ביטלס אני יכולה לנגן לעצמי ולשיר עם זה. כל משהו נוסף שמצליח לי זה ערך מוסף, אני את המטרה שלי השגתי.

רק דבר אחד לא יכלתי לעשות, לא יכלתי לראות אותם בהופעה. אמנם הצלחתי להספיק את הסיקסטיז שלושה חודשים לפני שהם נגמרו, אבל עד שהגעתי לבגרות מוסיקלית מספקת הביטלס כבר מזמן לא היו, ואפילו את ג'ון הצלחתי לפספס.

והנה, היום, בעקבות הפוסט שלו, וההצטרפות הברוכה שלה, ראיתי אותם בהופעה.

הערב התחיל קצת מהוסס. גילינו להפתעתנו שזה שהתקשרנו להזמין כרטיסים לא באמת עזר לנו להתחמק מהתור הארוך לקופות, ובטח ובטח שלא שריין לנו מקומות ישיבה.

מסתבר שלהתקשר היום בבוקר היה הרבה יותר מדי מאוחר, וכבר הכל היה מוזמן. לא שאמרו את זה לדרוריתה כשהיא הזמינה את המקומות, כך שעד הרגע האחרון היתה לי תמונה ברורה בראש שלי ושלה יושבות בנוחות של בית קפה ליד שולחן קטן עגול, אני עם כוס היין שלי, היא עם בקבוק הבירה שלה, מנשנשות משהו קליל, מעשנות סיגריה, ומהנהנות בנעימים לקצבה של המוסיקה.

במקום זה מצאנו את עצמנו נדחסות על חתיכה וחצי של מדרגה, מטות את הגוף כל פעם שמישהו עובר, מזיזות קצת את התחת כל כמה דקות שלא יירדם, מתחנפות לשולחן ליד למקרה שישארו להם שני מקומות פנויים (ההתחנפות עזרה, אבל מקומות לא נשארו להם), ומקוות שאף אחד לא ייעמד ביננו לבין הבמה.

אני עם כוס היין, היא עם בקבוק הבירה, מפטפטות ומחכות שתתחיל ההופעה.

ואז הם עלו לבמה.

ונכון, ברגע הראשון נתתי לאשלייה להטעות אותי וראיתי מולי חמישה בחורים ישראלים, לא מאוד צעירים, ודי חביבים.

אבל כל זה נמשך רק לרגע, כי אז הם התחילו לנגן, ואז הם לא היו שם יותר. היתה שם רק המוסיקה, העוצמתית, המדהימה, המצויינת, המלהיבה, של הלהקה הכי אהובה עלי בעולם.

שכחתי מהמדרגה הלא נוחה, שכחתי מהעייפות הקלה, שכחתי משבבי הרצון להמרח בבית מול באפי, שכחתי שאני בבארבי רואה את המג'יקל מיסטרי טור. הייתי במקום אחר בזמן אחר, שומעת בהופעה חיה את השירים הכי אהובים עלי בעולם, מרגישה את התופים, מתהדהדת עם הבסים, שרה כל מילה, מקפצת כל תו, נהנת מכל רגע.

ובין שיר לשיר הם חזרו להיות המג'יקל, חמודים ומצחיקים ואוהבים את הקהל שלהם שמאוד אהב אותם. והיה את עידן, מקסים ומתרגש ומוכשר בשירה ונגינה ובקטעי הקישור הקומיים. והיתה דרוריתה המצויינת והכייפית. והכי הכי היו שם הביטלס. כי זה סודם של המג'יקל, כשהם שרים ביטלס הקסם קורה וארבעת המופלאים חוזרים לחיים, גדולים מהם כמו תמיד.

את ההופעה הם סיימו עם הרצף המהמם של גולדן סלמברס - קארי דאת וויט - דה אנד. ולגרום לך להרגיש שאתה שומע את הביטלס מבצעים את זה בהופעה, אין מדהים מזה.

ואז הם עלו להדרן שבו הם הקימו את כולנו על הרגליים לרקוד, וסיימו בלא פחות ולא יותר משיר הקאסח האולטימטיבי הלטר סקלטר. איזה טריפ משובח! קיפצתי וצרחתי כמו גרופית הבי מטאל על אקסטה.

אכן מג'יקל ההופעה הזאת היתה.

שימו פול ווליום ותלחצו על פליי!

(קליפ)