מזמן לא כתבתי על אהובתי, ומוזר שכך, שכן היא בליבי אף יותר מתמיד מאז תמו ימי החורף הספונים, ואני מקדישה את רוב סופ"שי לשיטוטים אוהבים ברחובותיה אם ברגל ואם באופניי החגיגיות (תגידו, מה זה שפתאום אני רואה על כל כידון איזה ראש-חיה-צעצוע כזה? זה פנס? זה סתם קישוט?).

אבל אחרי ליל חמישי שעבר, בו בילינו יחדיו לילה לבן צבעוני ומוטרף, הכצעקתה? איך ייתכן שלא התיישבתי לכתוב בו ברגע שחזרתי הביתה, סחרחרה מאירועים ואלכוהול וסיגריות מתובלות, מיובלת משיטוטים אין קץ בסנדלי אצבע זולות, דביקה ומג'וייפת כמו אחרי טרק בהימלאיה? הממ.. ייתכן והתשובות בגוף השאלה.

מה שכן עשיתי, ואת זה כבר מזמן לא עשיתי בעירי האהובה, זה לצלם.

שכחתי כמה כייף זה לשוטט עם מצלמה. בטח ובטח כשהעיר שוצפת אירועים ואני הולכת ומיטשטשת ככל שהלילה עובר. 

אז הנה, כמה תמונות, קצת מילים, והרבה אוירה.

דה סיטי, אין דה וויטסט אוף נייטס:

המעדומה כפרתי פתחה איתי את אירועי הלילה בשתיית בירה של אחה"צ בקפה השכונתי.

אין כמו בירה של אחה"צ, ושני כוסונים דוברי שפה זרה בשולחן ליד, כדי לתחזק את אוירת החו"ל ששרתה עלי מהרגע שעברתי לגופיה, הצלבתי עלי את תיק המצלמה, וירדתי אל הרחוב המלהט.

ולקראת שעת הזינוק עשינו דרכנו אל הכיכר, לצפות באלפי האצנים שעמדו לצאת למירוץ לילי מהביל ודביק במיוחד.

נייקי יודעים לדפוק שואו, ומצאנו את עצמנו מקפצות לצלילי מוסיקת הרטרו ומתפעמות מהאקרובטים הצהבהבים.

רדי? סט.. גו!

טוב, לא ממש. יותר בכיוון של "אנחנו מחכים לקבל אישור להזנקת גילאי שלושים עד שלושים ותשע. אנחנו מיד מקבלים את האישור. כל רגע עכשיו..". אבל בסוף כולם הוזנקו, לפחות כל אלו שאנחנו ראינו עד שמיצינו את תפקיד המעודדות והמשכנו ליעד הבא.

מוזיקה וקפה בכיכר ביאליק. הכיכר היתה יפה מתמיד, מוארת וחגיגית, אבל הקהל היה, איך לאמר, גימלאי משהו ברובו, ותזמורת הרחוב על ארבעשרה כלי נשיפתה היתה, איך לאמר, לא משהו ברובה.

אז שתינו עוד בירה, הצתוותנו לעוד חברים, צ'יפרנו את ריאותינו בעשן מתקתק, וצעדנו השינקינה בואכה שדרות רוטשילד.

הליכה, עצירה לעישון/שתיה/נשנוש. הליכה. שניים או שלושה מייצגים תמוהים בתוך חדרוני פלסטיק שקופים שמוקמו באמצע השדרה.

וכשאני אומרת תמוהים אני מתכוונת, לדוגמא, לבחורה אחת שמדביקה רצועות בד טבולות בגבס לבחורה אחת והופכת אותה לחלק אינטגרלי מהכסא עליו היא יושבת. חבל שלא צילמתי, אבל בשלב הזה של הלילה כבר הייתי הרבה פחות מפוקסת. מה שכן, הצלחתי לצלם כמה תמונות מבעד לקהל הענקי שהקיף את החבר'ה המשעשעים האלו. דמיינו את החבובות שרות בוב דילן, או משהו בסגנון.

מתישהו לאורך השדרה המעדומה התפצלה מאתנו, ומאוחר יותר מומו המאממת הצטרפה אלינו. ותוך כדי היו עוד אנשים שהלכו, וכאלו שהצטרפו, אבל לא ממש הצלחתי לעקוב אחרי הכל..

מה שכן, מומו ואני דבקנו זו בזו, ואת הלילה הלבן סיימנו בפינה רומנטית בקפה נואר.

סיום ראוי ללילה מצויין.

וכמו שהדרוריתה אומרת, חייבים שיר? חייבים.

כותרת הפוסט היא מה שאני שרה לידיד האירי שלי כל פעם שאנחנו נפגשים. יש לנו הסכם שבשתיקה, לי מותר לצחוק על כמה שהוא לבן, ולו אסור להתלונן על זה כי ככה.

*

*