הרומן שלי ושל דרוריתה עם המג'יקל התחיל לפני כשנה וחצי. קראנו בבלוג של עידן שהוא הולך להופיע איתם, נשמע מעניין, הלכנו לבדוק, חזרנו גרופיות.

קצת יותר משנה אחרי, ביומולדת של הדרוריתה, פינקנו את עצמנו בעוד הופעה. ולפני כמה זמן יצא לי לטעום מהם קלות בהופעה חינם קצרצרה בפתיחת פסטיבל הביטלס בחולון.

אתמול התייצבנו בעיר הקודש להופעה חינמית נוספת וממתק ירושלמי בצידה, מפגש עם לילוש!

* * * * *

לירושליים הגענו מתלהבות כמו שתי תיירות צרפתיות באוגוסט. אמנם שתינו ילידות העיר, אבל אצל שתינו זה הסתכם בשנה שנתיים של ינקות לפני שעברנו לגור באלף מקומות אחרים. ועדיין, ירושליים נשארה לנו עמוק בלב ובנשמה, וההגעה אליה לוותה קסם מרגש והתרגשות מההופעה שעמדנו לראות. כי גם הביטלס אצלנו עמוק בנשמה. כאלו אנחנו, סיסטרס בכל כך הרבה דברים שאני מתחילה לחשוד שפשוט הופרדנו בלידה.

הקפדנו לצאת לדרך יותר משעתיים לפני, אכלנו קצת פקקים בכניסה, הבאנו אותה בניווט הלא יאומן בתוך העיר (ירושליים הזאת, שתהיה בריאה, היא מבוך לא מובן לנהג התל אביבי, אבל איכשהו אני תמיד מצליחה למצוא בה את דרכי בלי להתכוון. מי אמר הכוונה אלוהית ולא קיבל?). אפילו חניה הצלחנו למצוא, ואתמול כל העולם ואשתו היו בעיר. בכלל היתה אוירה של הפנינג. המון אנשים ברחובות, המון בתי קפה ומסעדות, מוזיקה מתנגנת מכל מיני אירועים שהיו באיזור, ונראה שהכל התרכז ברדיוס שמיעה. דיברנו על זה שבתל אביב, גם כשיש יום עם הרבה אירועים בכל מיני מקומות בעיר, כל אחד רחוק מהאחר ואתה צריך לבחור לאן אתה הולך. כאן היה נראה שהכל קרוב, הכל מרוכז, כאילו אנחנו בעיירונת קטנה ואינטימית ולא בבירת מדינתנו. יש בזה משהו כייפי לאללה, כמו באיזה פסטיבל ענק שרק צריך לצעוד בו כמה דקות כדי להגיע לעוד התרחשות שווה.

למרות העומסים בכניסה הגענו מספיק מוקדם כדי לשבת לנשנש משהו. היינו מורעבות, אז אחרי הצצה במקום או שניים קלטתי בזוית העיין מדרחוב קטן שנראה כמו אירופה ונכנסנו לבדוק. הופה, פאב אירי! סיי נו מור סיי נו מור. מיד התיישבנו והודענו למלצר החביב שאנחנו על זמן קצוב כי אוטוטו יש לנו הופעה בגן דניאל. איפה? הממ.. כיכר ספרא? אה, כן, זה ממש פה. ואל תדאגו, השירות פה מצויין ומבטיחים שיהיה מהיר.

ואכן היה מהיר, ולעניין, והצוות לגמרי נסחף אחריינו בהתלהבותנו מהעיר (יו איזה כייף ירושליים! מאיפה אתן? מתל אביב. אהה..).

תוך כמה רגעים היה לי חצי קילקני על השולחן, עוד כמה רגעים אח"כ גם היתה לי לילוש בכסא ליד, ולא הרבה אח"כ טרפנו רול אנטריקוט ענקי וצ'יפסים עבים משובחים וקינחנו בסופלה שוקולד חמים ועסיסי.

* * * * *

מול הפאב האירי עבדו במרץ על מקום חדש שעומד להפתח תחת השם "תל אביב".

משעשעים הירושלמים האלו.

* * * * *

בזכות השירות המהיר סיימנו את החוויה האירית בזמן ושמנו פעמיינו לכיכר ספרא. כשהתקרבנו שמענו את הצלילים המוכרים והמאוד משמחים של להקתנו האהובה, ובקיפוצים עליזים דילגנו מעבר למאבטחי הכניסה החייכנים (ככה זה, ביטלס עושים לכולם לחייך).

מצאנו את עצמנו ברחבה קטנה ואינטימית, מוקפת מבני אבן, ואנשים ישובים בכסאות פלסטיק ובבית קפה שהשקיף על הרחבה. במרכז הרחבה במה ועליה חמשת המופלאים, מפליאים בצלילים אוטנטים משל היו ג'ון פול ג'ורג' רינגו וההוא שאף אחד לא זוכר את שמו, ולמרגלותיהם מספר צופים ישובים על חלקת דשא קטנטנה.

המג'יקל אוהבים את הקהל שלהם מקפץ, ומהר מאוד הם הצליחו לעודד את החברה הקדמיים להראות קצת התלהבות, אבל בגדול היה נראה שהירושלמים לא ממש יודעים איך לאכול את הלהקה המוזרה הזאת שהופיעה מולם, שלא לדבר על מבטי הפליאה שקיבלנו בעודנו מצווחות באדיקות את מילות השירים.

* * * * *

בינתיים המקום התחיל להתמלא. מאחותי, תושבת העיר, הבנתי שלא ממש היו פירסומים על ההופעה, ובאמת היה נראה שאנשים פשוט עברו באיזור, שמעו, ובאו לראות. או שסתם דפקו איחור אופנתי ולא ציפו לדייקנות כזאת. כך או כך, מהר מאוד לא רק שהתמלא גם התחמם. שתבינו, באנו מצויידות מראש במשהו חם ללבוש, היינו בטוחות שנקפא. פחחח.. נטפנו כאילו אנחנו בלב ת"א בערב אוגוסט מלהט, ואני התחלתי לפקפק בזכרון שיש לי מאוגוסט אחד לפני שנים רבות כשהגעתי עם חברים להקרנת הפתיחה של פסטיבל הקולנוע, האלמנט החמיש על מסך ענק, כל הירושלמים עטופים למשעי, כל התל אביבים בבגדים קצרצרים מקללים את היום שהם נולדו ואת המקומיים שידעו להצטייד מראש. אז הפעם הצטיידנו מראש, רק חבל שלא בבגד ים.

חם ולח ככל שהיה, אנחנו היינו לגמרי בהתלהבות, ועם התמלאות המקום גם הקהל עבר לטורים גבוהים. טוב, אלו שהיו בקרבת הבמה, מסביב עדיין היינו מוקפים בצופים מנומסים שישבו בכסאות בית הקפה ורק שיתפו פעולה מדי פעם כשקובי או אורון מנסים להפעיל אותם בסינג אלונג מזדמן. אבל לידנו כבר היו מספיק כאלו שקיפצו. באיזשהו שלב היה מולי בחור צעיר ארוך שיער וחובש כיפה, וכל פעם שהתחיל עוד שיר הוא קיפץ איתו בהתלהבות. נראה לי שהוא לא באמת הכיר את השירים, אבל הקפיד יפה על מצוות מוכרחים להיות שמייח.

* * * * *

ואז הם הזמינו את עידן לעלות לבמה, והסבירו לקהל המתפלא שהוא כאן כי הם הזמינו אותו. מי שעוקב אחרי המג'יקל יודע שהם נוהגים לצרף אורחים להופעות. כשזה בד"כ זמרים מוכרים, ועידן. אבל אני מניחה שהפליאה מובנת כשזאת הפעם הראשונה שלך, ואתה לא באמת מכיר את האהבה הגדולה של עידן לביטלס.

בכלל היה משעשע לראות את הקהל הירושלמי מקבל את עידן כזמר ביטלס. ועוד יותר מזה, את צחי כזמר ביטלס. וכשהוא פצח בעיבודו המפורסם לבלאק בירד הם היו כל כך מזועזעים שהוא שר את זה בעברית, שהוא אפילו לא הצליח להגיע כראוי ל"ציפוווור שחורה טווווסי" בלי להקרע מצחוק מתגובות המחאה שלהם. אחח, ירושלמים, קטעים איתם.

* * * * *

וכך זה נמשך. עוד ועוד שירים מוכרים ואהובים. עוד ועוד קיפוצים נלהבים וצווחות מלוא הגרון. כמה שנהננו, חבל על הזמן.

כבר בפוסט הראשון שכתבתי על המג'יקל חלקתי את ההתלהבות שלי מהעובדה שהם גרמו לי להרגיש הכי קרוב להופעת ביטלס שיכלתי אי פעם לקוות להרגיש. בתור מישהי שנולדה רגע וחצי לפני שהם התפרקו, והתאהבה בהם רגע וחצי אחרי שג'ון נלקח מאיתנו באכזריות, מעולם לא חשבתי שאני אזכה לחוויה שכזאת, ולראייה ההתלהבות שלי מהם מהרגע הראשון שראיתי אותם מופיעים.

עם הזמן וההופעות הנוספות נפל לי עוד אסימון. המג'יקל לא רק נתנו לי את מתנת ההופעה החיה, הם גם החזירו לי את ההתלהבות מהשירים הישנים של הביטלס, אלו שתפסו אותי בשנותיי הצעירות אבל קצת נזנחו כשעברתי לשירת הקרביים של או דרלינג, לקיסוחים של הלטר סקלטר, לזעקת הנשמה המעונה של יר בלוז, ולתחכום האולטימטיבי של רצף הסיום המהמם של אבי רוד, שאין סיום הולם ממנו ללהקה הכה מופלאה וורסטילית הזאת.

אבל השירים התמימים והראשוניים של תחילת דרכה נזנחו אצלי קצת. פתאום היא אוהבת אותך יה יה יה ואני רוצה להחזיק לך ת'יד נשמעו לי תמימים מדי, ילדותיים, לא מספיק מתוחכמים. זה לא שאם הם התנגנו סתמתי אוזניים, ביטלס זה ביטלס והם תמיד עושים לי טוב על הלב, ובכל זאת יש לי חיבור סנטימנטלי לתקליטים המוקדמים כי איתם התחלתי, אבל כמעט ולא קרה שניגנתי אותם מיוזמתי.

ואז הגיעו המג'יקל, וכשמם כן הם, הכניסו קסם מחודש לכל אחד מהשירים שהם ביצעו. ופתאום נזכרתי כמה כייף ושמחה וקצב יש בשירים האלו. ואפילו גיליתי כמה שלא הכרתי לעומק קודם (מר פוסטמן ובדיוק ראיתי פרצוף מככבים אצלי בהשמעות המחודשות).

אז הנה, עוד משהו להוסיף לרשימת הדברים שהרווחתי בזכות ההיכרות עם להקת הקאברים הקסומה הזאת. ויש לי הרגשה שזה רחוק מלהיות הדבר האחרון.

* * * * *

בסיום הערב, אחרי המוני הדרנים, אנרגיות מטורפות, ואחד עידן משתולל על הבמה עם הרגליים למעלה, הלכנו לפטפט קצת מאחורי הקלעים. זה עוד קטע שאנחנו מאוד אוהבות במג'יקל, יש להם את זה ביחס החם למעריצים, וקובי תמיד פנוי לפיטפוטים לא משנה כמה ארוכה היתה ההופעה, כמה הוא התבשל בחליפה המחוייטת, ושמחר בערב הם מתייצבים לעוד הופעה שבטח תהיה אף ארוכה ומתישה מזאת. ככה הם, אוהבים את הקהל שלהם אהבת אמת, והקהל שלהם אוהב אותם מלוא הלב בחזרה. הפעם זכינו לתשומת לב כמעט מלאה כי נראה היה שהקהל הקבוע של המג'יקל לא ידע על ההופעה, ורוב רובו של הקהל הירושלמי הלך בנימוס הביתה.

אח"כ הלכנו גם אנחנו. מרוצות וטובות לב צעדנו חזרה לרכב, נפרדנו מלילוש, ונסענו לדרכנו. את הדרך חזרה לתל אביב מצאנו בקלות. זה קטע מצויין בירושליים, יש הכוונה ברורה ורציפה ליציאה לכיוון תל אביב. כנראה שאם טרחנו והגענו והתברברנו ברחובות הלא מובנים בהלוך, מצ'פרים אותנו בחיים הקלים ביציאה.

מה שכן, פקקים אכלנו יותר מבכניסה, בגלל עבודות בכביש באיזור המחלף של מבשרת. אבל כל דקת פקק היתה דקת רווח נקי עם הדרוריתה, הביטלס מתנגנים ברקע, ואנחנו בפיטפוטי מוזיקת אייטיז וסוונטיז החביבים עלינו כה.

* * * * *

* * * * *

איזה כייף של להקה. איזה כייף של הופעה. איזה כייף של דרוריתה ולילוש. איזה כייף של ערב היה לנו.