לפני

שלשום בצהריים התחיל העיקצוץ בגרון. מיד אחריו הגיעו החלושס. עם התקדמות הערב המצב התבהר כלא משתמע לשתי פנים, אני מתחילה לתפוס את מה שכולם סביבי מקללים בימים האחרונים. גאד פאקינג דאמט, איזה תזמון אומלל. מיד שתי חיזוקיות פורטה וכמה רוניות דבש-לימון למציצה.

אתמול קמתי עם גרון כואב וגוף מעוך. אני מהמלחמה הזאת לא פורשת בלי מאבק. כוסאומו העולם, יש לי פול מקרטני על הראש בחמישי בערב, אני יוצאת לחפש כלי נשק נוספים לתגבור המערכה. שורש ג'ינג'ר טרי בתור התחלה, ונראה מה עוד יביא הייקום לעזרי.

* * * * *

חנות טבע ראשונה נטולת הצלחה.

הלאה לבאה. אני עומדת מול הבחורה החביבה מסקשיין התרופות הטבעיות ושואלת איפה יש רוניות של הדס.

היא מסתכלת עלי במבט חוקר.

אני מפשפשת במוחי הקודח, התבלבלתי? איחרתי את המועד? החום שרף יותר מדי תאים ואיבדתי את כשירותי לתקשר עם העולם? לא קוראים לזה רוניות?

"... את לא.. סיטי?.. מהויפאסנה?.."

".. אהה.. כן.. תזכירי לי.."

היא אומרת לי את שמה והאסימון נופל ברעש מהדהד בין כותלי מוחי הריק. וואלה! איך לא זיהיתי?!

אנחנו מעבירות פיטפוט ארוך ואוהב על מה עבר עלינו בשנתיים שלוש האחרונות, על תלמידים ותיקים שהפכו למורים, על הדירה ברמתגן שהפכה לבית דהאמה בתל אביב, על ההוא ועל ההיא, על כמה שאני מתגעגעת וכבר מתה לשבת עוד קורס ולחזור לתרגל, ועוד ועוד. בסוף החלושס מכריעים אותי ואני עומדת להיפרד, מספרת לה בצער שממש לא מתאים לי המחלה הזאת עכשיו, יום לפני ההופעה.

ואז היא לוקחת אותי לפינה חבויה במדף קטן ושולפת בקבוקון. זה יקר, היא מזהירה, אבל זה מאוד מאוד מרוכז אז זה ישאר לך לנצח ולאלפי שימושים. וזה עובד פלאים, היא ממליצה על סמך נסיון אישי. אני מעלעלת בדף המצורף.

* * * * *

GSE, תמצית נוזלית מאשכוליות אורגניות. אנטיביוטיקה טבעית. מומלץ לטיפול בשפעות, כאבי גרון, בעיות חניכיים, קלקול קיבה, פרזיטים במערכת העיכול וקנדידה, הרפס, שטיפה וגינלית, שטיפת אוזניים, שטיפה לאף, בעיות עור, ניקוי פנים, טיפול קרקפת, יבלות, טיפול ציפורניים, ניקוי פירות וירקות. אני אומרת לכם, כבר מזמן לא ראיתי רשימה כל כך ארוכה ומגוונת של שימושים לתמיסה אחת קטנה.

אבל מבחינתי ההמלצה שלה שווה זהב, ואני לוקחת.

פרידה עם הבטחה לחיבוק בפעם הבאה, שורש ג'ינג'ר טרי מהמקרר, והביתה. מיד עם ההגעה אני מגרגרת 10 טיפות GSE בתוך חצי כוס מים. חלל הפה מתמלא במרירות האשכולית המוכרת.

את שאר היום ביליתי במנוחה, גמיעה אובססיבית של חליטת ג'ינג'ר טרי עם קצת דבש ולימון, רוניות פה ושם, ושתי חיזוקית פורטה לפני השינה.

* * * * *

הלילה עבר מיוזע למדי. כנראה שיש לי חום. כן נו, שוב שכחתי לקנות מדחום. אבל כבר מאתמול בערב הגרון משתפר. אחותי הקטנה אמרה לי בטלפון שאני נשמעת יותר טוב אז סיפרתי לה על נפלאות ה-GSE. אם יש משהו שאני לא מתמודדת איתו טוב זה כאבי גרון, כל השאר קטן עלי. חום? יש אקמול. ניזול מסיבי (עדיין לא הגיע תודה לבודהה)? יש דקסמול קולד לילה. אני אין לי בעיה עם תרופות, אין לי שום אנטי נגדן ואני לגמרי בעד לסבול כמה שפחות. אבל גרון זה או משככי כאבים, או אנטיביוטיקה אם יש דלקת. ובשביל זה צריך מרפאה, כי אמא בהודו. ואני לא הולכת למרפאה אם אני לא ממש ממש ממש חייבת. סורי, לא רגילה להתעסק עם רופאים שלא נשאו אותי ברחמם תשעה חודשים. חוץ מזה שמכל מה שהלך סביבי בשבועיים האחרונים די ברור שמה שרץ כרגע באויר הוא לא דלקתי, סתם כואב ומעיק ומתיש את הגוף.

והנה, ביקשתי והייקום זימן לי, ועוד ילדת ויפאסנה מקסימה ששמחתי לפגוש בלי קשר, ועוד המליצה לי על משהו שנראה לי שישמש אותי עוד רבות וטובות, ובינתיים עושה רושם שהוא משרת את מטרתו הספציפית ביעילות ראויה להערצה.

אז עכשיו אני אחרי עוד צמד חיזוקיות, רונית אחת, וסשן גירגור שטעמו המריר עדיין בפי. ומיד אני אחזור ללגום כוסות ג'ינג'ר ודבש (סאאמק שכחתי לקנות אתמול לימון ונגמר לי, ואין לי כח לרדת לסופר). אחה"צ אני אעשה עוד גירגורון, אצטייד בבקבוק חליטת ג'ינג'ר לימון ודבש שהכנתי מבעוד מועד, אקמולים למקרה שהחום יעלה, טישו למקרה שהצננת תתקוף, ותקווה בלב שהערב יעבור בכייף, ושהמחלה תעשה כבוד לחיפושית היחידה שכנראה אזכה לראות בלייב, ותסכים לשים את עצמה בהולד לכמה שעות. איך שאני חוזרת הביתה את יכולה להפיל אותי חזרה למשכב, אבל בחייאת, תני לי לקפץ ולצווח את הערב בכבוד. דרוריתה סומכת עלי!

אחרי

אין מה להגיד, הוא פשוט מקסים.

הייתי עדיין במעיכות בדרך להופעה. הגרון עבר עוד שטיפת GSE, הגוף תוגבר בחיזוקיות, רוניות ואקמולים לרוב, והנפש הימהמה לעצמה "בפול מקרטני לא חולים! בפול מקרטני לא חולים!". ועדיין הייתי קצת במאמץ הזה של להוציא את עצמי מהבית כשאני חולה.

אבל הוצאתי, וכמובן מוקדם מהרגיל, אז כבר עשיתי את הדרך לדרוריתה ברגל. רגע לפני ההגעה אליה, טלפון מהיושב. בסוף הוא החליט כן להגיע עם רכב, ואנחנו הרווחנו טרמפ מתוקתק עד לחניה של הפארק. הייקום סימן לי שהנה, דברים מסתדרים בקלות, יהיה בסדר.

רק שאז הוא עשה קצת קונצים בכניסה, מר ייקום, עם חיכיון ארוך לשערים שהתעכבו בפתיחתם, וההוראה הכה מקוממת שלא ניתן להכניס בקבוקי שתיה לפארק. והנה, בקבוק חליטת הג'ינג'ר שהכינותי מבעוד מועד ננטש לצד עשרות בקבוקי שתיה מלאים אחרים.

* * * * *

אבל איך שנכנסו לפארק הוא חזר להאיר לנו פנים, והיושב שנכנס משער אחר חבר אלינו בקלות, וכמה רגעים אח"כ נפלנו על הנמשושית שהתמקמה במקום אלילי במיוחד וסידרה לנו מיקום פצצה להופעה. תוך זמן, ובתוך ההמונים המתאספים, קלטתי בקלות מפתיעה את הפוסיה והבלונדה (המקורית), ומהר מאוד גם הן חברו לסדיננו. וככה העברנו את שאר החיכיון להופעה בפיטפוטים משובחים וגיחות אגביות לסיבוב בפארק, הצצה מקרוב בבמה, קניית שתיה במחירים מופקעים, וביקור בשירותים הלא אטרקטיבים (מה שחסך הוצאה כספית נוספת על בירה).

הישר מאחורינו ישבו כל המי ומיק שהתקמצנו על VIP והסתפקו בלשלם מחיר מופקע על טריבונות כדורגל שמוקמו הכי רחוק מהבמה שאפשר. לא ברור לי איך מיקום כזה היה שווה מחיר שלושה כרטיסים.

וחיכינו, וחיכינו, ואז חיכינו עוד טיפה.

ואז זה התחיל.

* * * * *

והנה הוא על הבמה, בגודל טבעי (טוב, למען ההגינות, בגודל מיניאטורי, אבל בענק על המסך הצמוד). והוא התחיל בשלום תל אביב המתבקש, וגם תודה אחרי, ועד כאן זה די מה שרוב האמנים נותנים לקהל המקומי.

אבל לא פול. פול המשיך לכל אורך ההופעה. "זה מפעם" על אחד הישנים של הביטלס. "השיר הזה מוקדש ללינדה" ו"השיר הזה לג'ורג'" המרגשים. "אהלן ג'וד" הקורע לפני, ו"רק הגברים" ואז "רק הנשים" בפיזמון. הבחור אשכרה עשה אולפן לפני ההופעה.

והוא כזה מתוק. וכזה פרפורמר. וכזה צ'ארמר. וכזה עדיין נראה מצויין עם הרזון הבריטי והחולצה הוורודה והשלייקס הקוליים. וכזה קורע מצחוק שחבל על הזמן. כמו ילד קטן שעושה שטויות מצחיקות על הבמה.

והסרטים שרצו במאחורה הענקי של הבמה היו מדליקים, והשיא היה מופע זיקוקים שתואם עם Live and let die, כשבאיזשהו שלב היה נראה שהזיקוקים בכל מקום, מחוץ לבמה, בתוך הבמה, מסביב לבמה. היה מלהיב.

וכמות האנשים. לא נתפס כמה אנשים היו שם. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את הפארק מלא עד כדי כך.

וכמובן, ובעיקר, המוזיקה. שבהתחלה היתה שתי וערב של שיר ביטלס שיר שלו, ובאיזשהו שלב הפכה לרצף דומיננטי של שירי הביטלס. ונכון, אני לא קרועה על קריירת הסולו שלו, אבל נהנתי גם מהשירים שלא הכרתי. כי זה הוא, וכי הוא מתוק, וכי הוא מבצע כל שיר מכל הלב.

ונכון, בהיותי מכורת ביטלס פאנטית שאוהבת לשמוע את השירים שלהם אחד לאחד כמו המקור, יש משהו הרבה יותר מלהיב מבחינה ביטלסית בלראות את המג'יקל מבצעים אותם, אבל זה ממש לא היה הקטע הפעם. הפעם זה היה לגמרי קטע של לראות במו עיני את האיש והאגדה. לשמוע במו אוזני את פול מקרטני, פול מקרטני!, יושב על הפסנתר ומבצע את Let it be. עומד לבדו על הבמה, רק הוא והגיטרה, ועושה את Blackbird. מסיים את ההדרן האחרון אחרון ודי ב The end. פול מקרטני!

* * * * *

דרוריתה יקירתי, אני חייבת לך את אחת החוויות היותר מדהימות שמכור ביטלס אמיתי יכול לאחל לעצמו, אם לא את קרוב לוודאי שהייתי משכנעת את עצמי לא ללכת. וקרוב לוודאי שלא הייתי סולחת לעצמי על זה. כי בכל זאת, פול מקרטני!

הרומן שלי ושל דרוריתה עם המג'יקל התחיל לפני כשנה וחצי. קראנו בבלוג של עידן שהוא הולך להופיע איתם, נשמע מעניין, הלכנו לבדוק, חזרנו גרופיות.

קצת יותר משנה אחרי, ביומולדת של הדרוריתה, פינקנו את עצמנו בעוד הופעה. ולפני כמה זמן יצא לי לטעום מהם קלות בהופעה חינם קצרצרה בפתיחת פסטיבל הביטלס בחולון.

אתמול התייצבנו בעיר הקודש להופעה חינמית נוספת וממתק ירושלמי בצידה, מפגש עם לילוש!

* * * * *

לירושליים הגענו מתלהבות כמו שתי תיירות צרפתיות באוגוסט. אמנם שתינו ילידות העיר, אבל אצל שתינו זה הסתכם בשנה שנתיים של ינקות לפני שעברנו לגור באלף מקומות אחרים. ועדיין, ירושליים נשארה לנו עמוק בלב ובנשמה, וההגעה אליה לוותה קסם מרגש והתרגשות מההופעה שעמדנו לראות. כי גם הביטלס אצלנו עמוק בנשמה. כאלו אנחנו, סיסטרס בכל כך הרבה דברים שאני מתחילה לחשוד שפשוט הופרדנו בלידה.

הקפדנו לצאת לדרך יותר משעתיים לפני, אכלנו קצת פקקים בכניסה, הבאנו אותה בניווט הלא יאומן בתוך העיר (ירושליים הזאת, שתהיה בריאה, היא מבוך לא מובן לנהג התל אביבי, אבל איכשהו אני תמיד מצליחה למצוא בה את דרכי בלי להתכוון. מי אמר הכוונה אלוהית ולא קיבל?). אפילו חניה הצלחנו למצוא, ואתמול כל העולם ואשתו היו בעיר. בכלל היתה אוירה של הפנינג. המון אנשים ברחובות, המון בתי קפה ומסעדות, מוזיקה מתנגנת מכל מיני אירועים שהיו באיזור, ונראה שהכל התרכז ברדיוס שמיעה. דיברנו על זה שבתל אביב, גם כשיש יום עם הרבה אירועים בכל מיני מקומות בעיר, כל אחד רחוק מהאחר ואתה צריך לבחור לאן אתה הולך. כאן היה נראה שהכל קרוב, הכל מרוכז, כאילו אנחנו בעיירונת קטנה ואינטימית ולא בבירת מדינתנו. יש בזה משהו כייפי לאללה, כמו באיזה פסטיבל ענק שרק צריך לצעוד בו כמה דקות כדי להגיע לעוד התרחשות שווה.

למרות העומסים בכניסה הגענו מספיק מוקדם כדי לשבת לנשנש משהו. היינו מורעבות, אז אחרי הצצה במקום או שניים קלטתי בזוית העיין מדרחוב קטן שנראה כמו אירופה ונכנסנו לבדוק. הופה, פאב אירי! סיי נו מור סיי נו מור. מיד התיישבנו והודענו למלצר החביב שאנחנו על זמן קצוב כי אוטוטו יש לנו הופעה בגן דניאל. איפה? הממ.. כיכר ספרא? אה, כן, זה ממש פה. ואל תדאגו, השירות פה מצויין ומבטיחים שיהיה מהיר.

ואכן היה מהיר, ולעניין, והצוות לגמרי נסחף אחריינו בהתלהבותנו מהעיר (יו איזה כייף ירושליים! מאיפה אתן? מתל אביב. אהה..).

תוך כמה רגעים היה לי חצי קילקני על השולחן, עוד כמה רגעים אח"כ גם היתה לי לילוש בכסא ליד, ולא הרבה אח"כ טרפנו רול אנטריקוט ענקי וצ'יפסים עבים משובחים וקינחנו בסופלה שוקולד חמים ועסיסי.

* * * * *

מול הפאב האירי עבדו במרץ על מקום חדש שעומד להפתח תחת השם "תל אביב".

משעשעים הירושלמים האלו.

* * * * *

בזכות השירות המהיר סיימנו את החוויה האירית בזמן ושמנו פעמיינו לכיכר ספרא. כשהתקרבנו שמענו את הצלילים המוכרים והמאוד משמחים של להקתנו האהובה, ובקיפוצים עליזים דילגנו מעבר למאבטחי הכניסה החייכנים (ככה זה, ביטלס עושים לכולם לחייך).

מצאנו את עצמנו ברחבה קטנה ואינטימית, מוקפת מבני אבן, ואנשים ישובים בכסאות פלסטיק ובבית קפה שהשקיף על הרחבה. במרכז הרחבה במה ועליה חמשת המופלאים, מפליאים בצלילים אוטנטים משל היו ג'ון פול ג'ורג' רינגו וההוא שאף אחד לא זוכר את שמו, ולמרגלותיהם מספר צופים ישובים על חלקת דשא קטנטנה.

המג'יקל אוהבים את הקהל שלהם מקפץ, ומהר מאוד הם הצליחו לעודד את החברה הקדמיים להראות קצת התלהבות, אבל בגדול היה נראה שהירושלמים לא ממש יודעים איך לאכול את הלהקה המוזרה הזאת שהופיעה מולם, שלא לדבר על מבטי הפליאה שקיבלנו בעודנו מצווחות באדיקות את מילות השירים.

* * * * *

בינתיים המקום התחיל להתמלא. מאחותי, תושבת העיר, הבנתי שלא ממש היו פירסומים על ההופעה, ובאמת היה נראה שאנשים פשוט עברו באיזור, שמעו, ובאו לראות. או שסתם דפקו איחור אופנתי ולא ציפו לדייקנות כזאת. כך או כך, מהר מאוד לא רק שהתמלא גם התחמם. שתבינו, באנו מצויידות מראש במשהו חם ללבוש, היינו בטוחות שנקפא. פחחח.. נטפנו כאילו אנחנו בלב ת"א בערב אוגוסט מלהט, ואני התחלתי לפקפק בזכרון שיש לי מאוגוסט אחד לפני שנים רבות כשהגעתי עם חברים להקרנת הפתיחה של פסטיבל הקולנוע, האלמנט החמיש על מסך ענק, כל הירושלמים עטופים למשעי, כל התל אביבים בבגדים קצרצרים מקללים את היום שהם נולדו ואת המקומיים שידעו להצטייד מראש. אז הפעם הצטיידנו מראש, רק חבל שלא בבגד ים.

חם ולח ככל שהיה, אנחנו היינו לגמרי בהתלהבות, ועם התמלאות המקום גם הקהל עבר לטורים גבוהים. טוב, אלו שהיו בקרבת הבמה, מסביב עדיין היינו מוקפים בצופים מנומסים שישבו בכסאות בית הקפה ורק שיתפו פעולה מדי פעם כשקובי או אורון מנסים להפעיל אותם בסינג אלונג מזדמן. אבל לידנו כבר היו מספיק כאלו שקיפצו. באיזשהו שלב היה מולי בחור צעיר ארוך שיער וחובש כיפה, וכל פעם שהתחיל עוד שיר הוא קיפץ איתו בהתלהבות. נראה לי שהוא לא באמת הכיר את השירים, אבל הקפיד יפה על מצוות מוכרחים להיות שמייח.

* * * * *

ואז הם הזמינו את עידן לעלות לבמה, והסבירו לקהל המתפלא שהוא כאן כי הם הזמינו אותו. מי שעוקב אחרי המג'יקל יודע שהם נוהגים לצרף אורחים להופעות. כשזה בד"כ זמרים מוכרים, ועידן. אבל אני מניחה שהפליאה מובנת כשזאת הפעם הראשונה שלך, ואתה לא באמת מכיר את האהבה הגדולה של עידן לביטלס.

בכלל היה משעשע לראות את הקהל הירושלמי מקבל את עידן כזמר ביטלס. ועוד יותר מזה, את צחי כזמר ביטלס. וכשהוא פצח בעיבודו המפורסם לבלאק בירד הם היו כל כך מזועזעים שהוא שר את זה בעברית, שהוא אפילו לא הצליח להגיע כראוי ל"ציפוווור שחורה טווווסי" בלי להקרע מצחוק מתגובות המחאה שלהם. אחח, ירושלמים, קטעים איתם.

* * * * *

וכך זה נמשך. עוד ועוד שירים מוכרים ואהובים. עוד ועוד קיפוצים נלהבים וצווחות מלוא הגרון. כמה שנהננו, חבל על הזמן.

כבר בפוסט הראשון שכתבתי על המג'יקל חלקתי את ההתלהבות שלי מהעובדה שהם גרמו לי להרגיש הכי קרוב להופעת ביטלס שיכלתי אי פעם לקוות להרגיש. בתור מישהי שנולדה רגע וחצי לפני שהם התפרקו, והתאהבה בהם רגע וחצי אחרי שג'ון נלקח מאיתנו באכזריות, מעולם לא חשבתי שאני אזכה לחוויה שכזאת, ולראייה ההתלהבות שלי מהם מהרגע הראשון שראיתי אותם מופיעים.

עם הזמן וההופעות הנוספות נפל לי עוד אסימון. המג'יקל לא רק נתנו לי את מתנת ההופעה החיה, הם גם החזירו לי את ההתלהבות מהשירים הישנים של הביטלס, אלו שתפסו אותי בשנותיי הצעירות אבל קצת נזנחו כשעברתי לשירת הקרביים של או דרלינג, לקיסוחים של הלטר סקלטר, לזעקת הנשמה המעונה של יר בלוז, ולתחכום האולטימטיבי של רצף הסיום המהמם של אבי רוד, שאין סיום הולם ממנו ללהקה הכה מופלאה וורסטילית הזאת.

אבל השירים התמימים והראשוניים של תחילת דרכה נזנחו אצלי קצת. פתאום היא אוהבת אותך יה יה יה ואני רוצה להחזיק לך ת'יד נשמעו לי תמימים מדי, ילדותיים, לא מספיק מתוחכמים. זה לא שאם הם התנגנו סתמתי אוזניים, ביטלס זה ביטלס והם תמיד עושים לי טוב על הלב, ובכל זאת יש לי חיבור סנטימנטלי לתקליטים המוקדמים כי איתם התחלתי, אבל כמעט ולא קרה שניגנתי אותם מיוזמתי.

ואז הגיעו המג'יקל, וכשמם כן הם, הכניסו קסם מחודש לכל אחד מהשירים שהם ביצעו. ופתאום נזכרתי כמה כייף ושמחה וקצב יש בשירים האלו. ואפילו גיליתי כמה שלא הכרתי לעומק קודם (מר פוסטמן ובדיוק ראיתי פרצוף מככבים אצלי בהשמעות המחודשות).

אז הנה, עוד משהו להוסיף לרשימת הדברים שהרווחתי בזכות ההיכרות עם להקת הקאברים הקסומה הזאת. ויש לי הרגשה שזה רחוק מלהיות הדבר האחרון.

* * * * *

בסיום הערב, אחרי המוני הדרנים, אנרגיות מטורפות, ואחד עידן משתולל על הבמה עם הרגליים למעלה, הלכנו לפטפט קצת מאחורי הקלעים. זה עוד קטע שאנחנו מאוד אוהבות במג'יקל, יש להם את זה ביחס החם למעריצים, וקובי תמיד פנוי לפיטפוטים לא משנה כמה ארוכה היתה ההופעה, כמה הוא התבשל בחליפה המחוייטת, ושמחר בערב הם מתייצבים לעוד הופעה שבטח תהיה אף ארוכה ומתישה מזאת. ככה הם, אוהבים את הקהל שלהם אהבת אמת, והקהל שלהם אוהב אותם מלוא הלב בחזרה. הפעם זכינו לתשומת לב כמעט מלאה כי נראה היה שהקהל הקבוע של המג'יקל לא ידע על ההופעה, ורוב רובו של הקהל הירושלמי הלך בנימוס הביתה.

אח"כ הלכנו גם אנחנו. מרוצות וטובות לב צעדנו חזרה לרכב, נפרדנו מלילוש, ונסענו לדרכנו. את הדרך חזרה לתל אביב מצאנו בקלות. זה קטע מצויין בירושליים, יש הכוונה ברורה ורציפה ליציאה לכיוון תל אביב. כנראה שאם טרחנו והגענו והתברברנו ברחובות הלא מובנים בהלוך, מצ'פרים אותנו בחיים הקלים ביציאה.

מה שכן, פקקים אכלנו יותר מבכניסה, בגלל עבודות בכביש באיזור המחלף של מבשרת. אבל כל דקת פקק היתה דקת רווח נקי עם הדרוריתה, הביטלס מתנגנים ברקע, ואנחנו בפיטפוטי מוזיקת אייטיז וסוונטיז החביבים עלינו כה.

* * * * *

* * * * *

איזה כייף של להקה. איזה כייף של הופעה. איזה כייף של דרוריתה ולילוש. איזה כייף של ערב היה לנו.