זה הולך להיות עוד פוסט פסימי.

טוב, כשזה מגיע לדודה כלכך יקרה וכלכך קרובה ושאני כלכך קשורה אליה..

בכולופן, היא איננה. ואני לא אראה אותה יותר לעולם. ולראשונה ראיתי איך קוברים בנאדם.

ואני ממש לא מצליחה להבין איך תמיד קורה שאנשים שעומדים למות אומרים דברים שאפילו שהם לא יודעים שהם עומדים למות, תמיד אח"כ אמא שלי נזכרת במשפטים האלה כאילו הם צצו להם מהתת מודע אומשו.

איך סבתא שלי אמרה בערך שבוע לפני שהיא נפטרה? "מילי, בואי תצלמי אותי שוב.." ואמא ענתה לה "בפסח, כשכולם יבואו". אבל היא לא החזיקה עד פסח.

ואיך דודה דינה אמרה כשהיא נתנה לי כסף בסוף ינואר? "הנה זה ליומולדת שלך וזהו גמרתי איתכם". זה היה בצחוק כמובן. אבל עכשיו אני מבינה, האירוניה.. נו, אני ממילא לא אחגוג יומולדת. לא שכלכך אכפת לי כי ממילא לא תכננתי אפילו לדבר עליו. אבל אני ידעתי שביום הזה אני אבכה. אני ידעתי שמשו יגרום לי לבכות מתוך תחושת בטן כזאתי. כי אני אף פעם לא מאושרת ביומולדת שלי, אני תמיד מנסה להדחיק אותו. אני שונאת את היום הזה שבו הגעתי לעולם הזה.

ומה שהכי מציק לי זה שהבניין שבו היא התמוטטה, בית אבות של מיליונרים, נבנה 50 מטר מאיכילוב. עם שוער, משרתים, הכל. אבל אף אחד לא חשב לגשת לחדר כביסה כי היא מתעכבת. היא חטפה דום לב והתמוטטה. פשוט שרועה על הרצפה, מתה. ואף אחד לא צפה אתזה מראש. ואם מישו כאן יגיד "אלוהים קובע לכל אחד את היום האחרון שלו", אני פשוט ארק. כמו שאומרים.. "אנחר בבוז". האדון שבספק יושב שם בשמיים ממש מעניין אותי. מעניין אותי? מה פתאום, הוא אפילו לא קיים. ואם הוא כן, הוא הדבר הכי מרושע שקיים אבר. נתקלתי בהרבה דעות. בדודה שלי טוענת שהיא לא מאמינה בו יותר כי הוא עושה לה רק רע. והיא צודקת. ארישה טוענת שהוא מעניק לאנשים חיים- ולוקח אותם בדרכים הכי אכזריות שיש. והיא צודקת. קטיה פעם אמרה שאלוהים הוא בעצם נקבה במחזור, כי הוא פועל עפ"י הקריזות שלו. ולדעתי, היא צודקת. מאוד צודקת. ביקשתי ממך שתשמור על סבתא שלי, אבל אתה? היא מעניינת לך את הקצה של הציפורן הקדושה שלך, הא? ואחרי הכל, היום, תאונת דרכים לסבא וסבתא? אתה צוחק עליי? יצאת במזל שהם יצאו בריאים ושלמים.

ואני זוכרת בדיוק את הרגע שנודע לי שסבתא הלכה. דודה יודית מתקשרת ואומרת שסבתא הצטרפה לסבא. התגובה הראשונית הייתה בכי לא נורמלי. ככה גם התגובה השניה, השלישית.. עד להלוויה, כשראיתי את הגוף שלה עטוף בסדין כחול. זה היה רגע השבירה שלי, כי הבנתי שזו הפעם האחרונה שאני אראה מוחשית את סבתא שלי.

והרגע שהודיעו לי שהדודה שלי הלכה. אני זוכרת שאמא קראה לי למטה, ואני התעכבתי וקיטרתי שאני כבר באה, כי התעסקתי בלקשור את הפעמון השוויצרי החדש שלי לספריה. וכשירדתי, היא פשוט אמרה "קרה אסון". ממש לא הבנתי מה קרה, אבל העיניים שלי נפערו כמו לא יודעת מה. ואז היא אמרה שדינה הלכה. הייתי מבולבלת, ולא הבנתי איזו דינה. אפילו שלא הכרתי דינה אחרת- סרבתי להאמין. ובכיתי, לא יכולתי להפסיק. הבלבול הזה.. לא ידעתי מה לעשות. וכשהיא צלצלה לאמא שלה לספר לה מה קרה, אני כלכך ציפיתי לשמוע מילה כלשהי שנשמעת כמו MUERTE.

אבל במקום זה שמעתי את המילים DINA SE FUE. דינה הלכה.

הלכתי לישון ליד אמא, כשאני עטופה בצעיף שהיא הביאה לי, הצעיף שמעולם לא טענתי שהוא יפה. למחרת, בהלוויה, לבשתי את הסוודר שהיא הביאה לי. אף פעם לא אהבתי את הצבע שלו. החולצות שהיא הייתה מביאה לי, לרוב לא אהבתי אותן כי הן היו קצת ילדותיות מדי.. אבל עכשיו אני יודעת שדברים כאלה צריכים להעריך, ואלה החולצות שהיא בחרה בשבילי, רק בשבילי.. היא אהבה אותי ואני אהבתי אותה. הרי נולדתי לידיים שלה.

וכל הציטוטים ההם בצד..  היא בהחלט הייתה אישה משעשעת. אפילו שהיא לא התכוונה להצחיק, היא הייתה רצינית לגמרי.

אני ממש לא יודעת איך לעכל אתזה, ואני מרגישה כאילו מחר היא עוד תבוא אלינו בבוקר לאכול ג'חנון ואח"כ ניסע לשוק טירה כמו תמיד. אבל לא. מחר אני אראה שוב, את כל המשפחה, באותו אוהל שבעה בחצר, את כולם חוץ ממנה.