תופעת טוקיו הוטל.
האמת, כשמכנים אתזה "תופעה" זה דיי מעליב. אני לא חושבת שתופעה זה דבר חיובי.
אז הדעה שלי תכתב כדעה של מעריצה, מן הסתם.
אני לא יודעת במה להתחיל- אבל בחיי, בחיי שזה הפך למשו מציק. טוקיו הוטל הגיעו לישראל ונפלו לידיים הכי לא נכונות, ונדבקה בהם תווית של "להקה שפקאצות בנות 10 אוהבות".
זתומרת, יכול להיות שגם ילדות בנות 10 שלא מתייחסות רק למראה החיצוני של הבנים מעריצות אותה, אז זה כבר טוב יותר.
אבל טוקיו הוטל היא להקה, משמע מייצרת מוזיקה. היא לא סתם חבורת פרצופים יפים [טוב, היא כן ;;], היא להקה. שמייצרת מוזיקה, שכותבת שירים לעצמה, היא מייצרת מוזיקה, איכותית. אז נכון, אי אפשר שלא להתעלם מהמראה החיצוני שלהם, אבל זה לא כל מה שישלהם.
מראה חיצוני, אופי והמוזיקה- שלושה דברים שצריכים להתייחס אליהם כדי להיקרא מעריץ רציני.
אז כנראה שזה הטיפוס של המעריצה הישראלית- אחת שצורחת "בילעעעעעעעעעעע מושלםםםם שליייייי תעשה לי 420602359 ילדיםםםםםםםםםםם" "טום נשמההההההההה אתהה החיימשליייייייייי יאוווווו כפרה עלייךךךךךך" ודוחפת את המילים האלה לכל מקום אפשרי וכאלה.
בלי להכליל כמובן. כי תמיד יש את אלה הנורמליות, את אלה שכיף לדבר איתן. ושאפשר לדבר איתן, למשל, להעביר ביקורות על דברים מסויימים שקשורים ללהקה בלי שהן יקללו או יאמרו "לא !!! אין לו פגמים !!! הוא מושלםםםםם !".
זה דיי מרגיז למצוא כאלה בכל חור, במיוחד כשהן אלה שאומרות "שמלא פקאצות התחילו להעריץ אותן". עדיף לי לשתוק, אני מניחה.
ואיך אני הכרתי את ט"ה?
זה היה בחופש הגדול שעבר, כשהם עוד היו דיי אנונימים באירופה. הרבה הרבה לפני כל ההיסטריה בארץ.
מאיצ'אן שלחה לי במסנ את האתר הרשמי שלהם, שהיה עוד בעיצוב כתום-שחור. נכנסתי לקישור והסתכלתי.
וכן, זה עורר בי המון המון סקרנות. וכמובן שהמראה החיצוני של ביל משך את תשומת הלב שלי. לקח לי כמה דקות להבין שזה גבר ולא אישה, זתומרת, התייחסתי לעובדה שזה גבר כעובדה.
ומתוך סקרנות, התחלתי להוריד שירים, לחפש מידע ותמונות. וככה, הפכתי למעריצה. פעם הייתי אחת שנושמת אותם, היום אני יודעת ש"הערצה" היא דבר סתמי וטפשי.. אז אולי אני חלק מזה. אבל הכל צריך להילקח בפרופורציות. המונח הנכון לדבר שטוקיו הוטל עשו לי עפ"י לרה דארלינג הוא "כבישה", הם כבשו אותי. יש בהם משו מאוד כובש, קל לאהוב אותם.
וזה לא שאני מאוהבת בממברים. אני אוהבת אותם, לא מאוהבת בהם. יש הבדל. זה דיי מרגיז לשמוע את כל הבנות האלה שכבר קבעו שביל, או טום, [אני מרגישה מפלה את גיאורג וגוסטב XD] יהיו הבעלים שלהן. הן סתם משלות את עצמן, וזה מעורר רחמים. זה טפשי. וכשהם מתקרבים לבת אחרת- המעריצות מקללות אותה וכאלה.
אולי גם אני מתעצבנת כשאני רואה בנות מצולמות איתם, אבל זה רק בגלל שגמני הייתי רוצה לפגוש אותם.
ואני מאוד רוצה לפגוש אותם.
ואני זוכרת את אותה שיחת נפש עם קטייתי, כשאמרתי לה שאני לא יודעת יותר אם אני אוהבת אותם או לא. אז קטייתי עזרה לי לפרש בדיוק מה עובר עליי, ומסתבר, שההיסטריה שנוצרה, שכל המסחור, שכל הפקאצות הטפשות- כל זה הפריע לי.
למוזיקה, עד היום, אני פחות מקשיבה. אבל את הממברים, אני עדיין אוהבת. את האישיות שלהם,במיוחד. את הכישורים שלהם. את העובדה שביל וטום הם ילדים בני כמעט 18 שהתחיל את הקריירה שלו בגיל 7, גם בשירה וגם בכתיבה- את העובדה שביל יודע לשפוך את כל הרגשות שלו לתוך השירים שלו, לדוגמא- "נגד הרצונות שלי", שמדבר בין השאר על הרגשות שלו בעקבות הגירושין של ההורים שלו.
וזה מעורר הערצה, הערכה, כבוד. זה לפחות מה שאני מרגישה.
ולמדתי להתעלם מהפקאצות. אני אשאר בבועה שלי.
ולגבי האנטי-טוקיו הוטל שמגיבים תגובות נאצה למיניהן: אתם החסרי חיים. תגובות נאצה וקללות בין מעריץ לאנטי לא צריכות להיות, בכלל. אם הלהקה לא לטעמכם, אל תחפשו איך לשנוא אותה. משפט חכם שאוקסנהצ'אן אמרה-
"אתם מתמקדים בדברים לשנוא מאשר בדברים לאהוב"
וזה רע. אם אתם לא אוהבים את טוקיו הוטל- אל תחפשו איך לבטא את השנאה שלכם, כי אם אתם שונאים אותם, אתם בכלל לא אמורים לדחוף את האף שלכם לעניין. תתעסקו בעניינים שלכם ותאהבו את הדברים שאתם אוהבים, ואיש איש בענייניו.
ואני מודה- בשבילי, טוקיו הוטל הם מושא להערצה- ואולי בגלל שאני לא יודעת לנסח ולהביע את עצמי טוב, זה נראה כאילו אני סותרת את עצמי- אז אני אסכם אתזה כך:
אני מעריצה. משמע אוהבת את הלהקה, מאוד.
אני מקשיבה למוזיקה שלהם מדיי פעם, מחזיקה 801 תמונות שלהם על המחשב [כך שהמצב שלי טוב, אני מניחה], קליפים וסירטונים מתוך תוכניות בטלויזיה, תיקיית שירים ושני פוסטרים מראש 1 על הקיר.
אני קוראת ראיונות ומסתובבת באתרים שמוקדשים ללהקה, מדברת עליהם ביומיום, מעריצה את הממברים- אני מניחה שאני יותר בכיוון של להעריך אותם ולאהוב את מי שהם, וכשאני שומעת אותם מדברים אני מרגישה מאושרת. אני אוהבת את המראה החיצוני ואת האופי שלהם וחופרת עלזה מדיי פעם. אני מצביעה להם בתחרויות. אני מתרגזת מאנטים.
טוקיו הוטל היא הלהקה הראשונה שאי פעם עקבתי אחרי כל צעד שעשתה.
זה מה שאני, אני חושבת.
ואם תהיה הופעה- אין כל ספק שאני אלך.
אני רק מקווה שכל ההיסטריה הזו תחלוף, ושכל אלה שמחזיקות מטוקיו הוטל להקת פוסטרים [כמו שאוקסנהצ'אן אומרת], יחזרו לרן דנקר ומייקל לואיס ויעזבו את טוקיו הוטל בשקט.
ח"ח למי שקרא~
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Shunkerbell ;D
