The love for what you hide the bitterness inside

דמעותיו שזלגו בבערה מטה יבשו מזה זמן, נרדם הוא שנת תשישות מחזקת לקראת הבאות.

בוקר יום שני, השקמה, 5 לפנות בוקר, השמיים עוד בתהליכי זריחה מוקדמים, פקח הוא עיניו בספקנות, מעין קריצה השתעותית, גב כאוב, מטושטש, על פניו ערשת עייפות, פסי קימוטי כרית נוקשה.

רגע התאפסות קל, יושב מתאושש משעות הלילה הלא קלות והרעועות שעברו עליו, מבולבל כמעה, ברגעים אלו יודע הוא שתקופה זו רק בזה עתה החלה.

נשלח הוא למקלחת, בחיפזון, לא לגמרי מבין, לא מאופס סופית, עירני בצורה חלקית , התארגן בגשימות אך המים קפואים בצורה מפתיעה ביותר, הביאוהו לשוק והבזק עירנות שנמשך לכל אורך אותו יום.

כאשר יצא מן המקלחת, נאלץ להזדרז למטבח, אשר בו עליו לעזור ולסייע, בעיקר בשטיפת כלים משומשים, משך מצחו לאחור, אישיניו נשא מעלה, במעין מחוות "למה?" והמשיך פוסע מזורז, שותף כלים, מהורהר מה, לא בפוקוס, אך עד מהרה רגליו מנחית חזרה על האדמה, קול קורא לו, מאותת לו, הכלים שאותם טרח לנגב, כולם עומדים ליפול, נחפז הוא להעמידם במקום, בטוחים, יציבים וערשת שלווה מסויימת תפסה את הבעת היגון, "זה לא כה נורא" חשב לעצמו.

לאחר שעבדותו שם הסתיימה נאלץ לסייע בהגשת המזון בחדר האוכל, החדר היה כבר כמעט ומלא, ראה הוא שומרים רבים סביב, ומספר נתולי חופש כפול ומכופל, המולה, רעש, למעשה אפשר אף לומר "אליצות" עפפה את אווירת החדר, תהה הוא הכיצד, הכיצד, אותם נתולי חופש, זרועי יצר רע, מרגישים שכה בנוח, כאילו היה זה, כאילו היה זה ביתם שלהם, וההחלטה הגורפת "זאת לעולם לא יקרה לי" חלפה במוחו אותה שעה אך עד מהרה ניער את מוחו כמתנקה מכל הירהוריו, הגיגיו הנשנים וחזר לעמוד על קרקע יציבה.

לבסוף, כאשר אחרון הסועדים עזב את החדר וחזר "למשכנו הפרטי", נשאר הוא עם העובדים האחרים במטבח ואחראי המשמרת וסעד את נפשו.

הבעת תיעוב נלוז התמוססה על פניו כאשר חפן בכף הניתנה לו את אותו מזון לא מוגדר כלל, גבה מורמת בתמיהה ואף צר מסלידה וישר, אף בלי לקרב את אותו דבר שהיה בעברו קרוי אוכל הניף את הכף חזרה לכלי.

הרי ידוע הוא כאדם הבררן באוכל.