לאחרונה אני מנסה לחזור לימים של פעם שבהם הרגשתי מלאת עומק וכישרון, הזמן היחיד שיש לי לחזור לכתוב הוא בשמירות בלשכה, ואני לא מוצאת כיוון בהן.

מחר אני כבר חצי שנה בצבא, וזה עדיין נראה לי כמו שבועיים, כבר נכנסתי עמוק לביזנס ואני יודעת את התפקיד מכל הכיוונים, אבל עדיין מרגישה חדשה, ולא יודעת מה דעתי על כל העולם שאני מגלה שם.

אני חיה בתחושה תמידית שאני הדבר הכי טוב שיכל לקרות להם, ושבעצם אף אחד לא מעריך אותי מספיק, ועם הזמן המוטיבציה שלי לתת מעצמי מתחילה לשאוף לאפס, המקום הזה פשוט מכריח אותך לשחק ראש קטן.  אבל פיתחתי אדישות.

בינתיים במעט האזרחות שעוד נותרה לי הבחור עושה אותי די שמחה, עדיין כלום לא רציני ולוקחים את זה באיזי, אבל כיף לנו איך שהעניינים זורמים, הוא מצחיק אותי ואני מוצאת את עצמי מחייכת לפלאפון שלי די הרבה כשהוא מתקשר. נראה כבר לאן.

דליילה.