לקחת פאוזה מהחיים. ללכת למקום עם אבנים ירושלמיות שאינו בירושלים. שיש בו אוויר אחר- אווירה אחרת, והמוסיקה שם היא אחרת. סוזן דלל אף פעם לא מכזיב בפסטיבל הפסנתר השנתי שלו.
אין לי מילים. והלוואי ויכלתי לשמר את התחושה שהיתה לי בהופעה הזו. קאברים לשירים של גרוניך- נשמע פושטי , נשמע קצת שכונתי שכזה. אבל כל כך לא.. איזה אינטרפטציות מרגשות, משמחות, עצובות, מצחיקות, קודרות, מקאבריות, קברטיות, כמה מוסיקה אפשר להוציא ..
ואני לא יודעת מי יותר ריגש אותי. אם זה יונתן רזאל שלקח שיר נדודים פשוט של מקהלת שבא והפך אותו לתפילה, צעקה, מנגינה נפשית של חיפוש שדמעתי שעות אחר כך מהמחשבה על כך.
הירח משגיח מעל,
על גבי שק האוכל הדל
המדבר מתחתי, אין סופו לפנים,
ואמי מבטיחה לאחי הקטנים.
עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.
אור ירח החזק מעמד,
שק האוכל שלנו אבד
המדבר לא נגמר, יללות של תנים,
ואימי מרגיעה את אחי הקטנים.
עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.
ובלילה תקפו שודדים,
בסכין גם בחרב חדה
במדבר דם אימי, הירח עדי,
ואני מבטיחה לאחי הקטנים.
עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.
בירח דמותה של אימי,
מביטה בי, אמא אל תיעלמי
לו היתה לצידי, היא היתה יכולה,
לשכנע אותם שאני יהודי.
עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.
עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.
או שזה אולי אוהד חיטמן ב"נדודי שינה"? או ששלומי שבן ב"רוזה מרציפן"?
ואולי בכלל דניאל סלומון בביצוע מבריק לשיר שאני לא זוכרת את שמו? או עידן אלתרמן עם שעת ההתבהרות?
הכל מבולבל. הערב היה בנוי בהדרגה ובחוכמה כל כך רבה מבחינה מוסיקלית . מקסים. לו רק הייתי יכולה להישאר באולם ההוא לנצח..
בשעה שש לשעון האביב
לואיס ילדת חלום יד
ביד עם אהובה
את השדרות תחצה
ותדמה, הכל היא תדמה לשמש.
ופינת רחוב ראשי של העיר
היא בקיוסק קטן
תשתה ותדמה
לכוס שמש.
אבל
אם תרחיק בתים מספר
אראה ללואיס ילדת חלום
את ארץ הצל,
אראה לה את ארץ הצל,
אראה ללואיס ילדת
חלום את אץ הצל
בשעת ההתבהרות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
