בלילה חלמתי עליך. חלמתי שאנחנו שוב נפגשים, בין כל החברה' של פעם. אתה מנסה להתקרב אליי, כמו שניסית כבר פעמים רבות, מבקש ממני סליחה, אותה הסליחה שמעולם לא ביקשת כי היית פחדן. אני אומרת לך שאנחנו כבר לא מדברים כי אני לא רוצה לדבר עם מישהו כמוך. כי כבר אין טעם. אני כל כך כועסת עליך, כאילו זה היה אתמול ולא עברו ארבע שנים. אני כל כך כועסת, והזעם שלי, כמו חור שחור ענק, שואב לתוכו גם את התסכול ממה שקרה עם עופר, לפני חצי שנה, ומה שקרה עם עידן, לפני כל כך הרבה זמן. אני מרגישה שוב פגיעה מחדש, כל הרגשות שאני דוחסת לתוך קופסא קטנה בתוכי, מניחה אותה בפינה בחיי היום-יום, מתפרצים עכשיו. אני אומרת לך שאני לא רוצה ממך כלום, כי אני לא רוצה סביבי אנשים שמתייחסים אליי כל כך רע, כשבעצם אני רק רוצה שתמשיך לדבר ואולי, איכשהו, תצליח למחוק את השריטות שחרטת בנפשי, שחרטו כולם. אני יודעת שאי אפשר, אני יודעת שזה לא הוגן, אפילו רק בחלום, להאשים אותך במעשים של אחרים. אני מדברת אליך בקרירות ובטון נטול כל רגש, בפנים אני גועשת. הכעס והזעם שלי מצטברים לי בבית החזה, מקשים עליי לנשום, אני שומעת צפצופים טורדניים.. מתעוררת. הפלאפון מנגן, מרעיש, מאיר בהבזקים קצביים את החדר. אני לא עונה. אני עדיין כועסת.
קמתי היום בבוקר בתחושת מועקה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
