בבקשה אל תגידו לי יותר "הוא סתם אדיוט שלא שווה אותך", "ההפסד כולו שלו", "יהיה מישהו אחר".. זה אף פעם לא הבחור, הוא באמת שולי. זה האגו שלי שנפגע, זאת התחושה שרימו אותי, ששיחקו בי. כלום לא קרה, אבל קרה מספיק בשביל שאני ארגיש עצובה. סצנות ישנות עולות לנגד עיניי הדומעות.
לפני חצי שנה אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה יותר, שאני לא מסוגלת להתמודד אפילו עם עוד דחיה אחת. הזמן עבר, אתה הופעת והמסת את הקרחון שהקמתי סביבי. למה? רק כדי להוכיח לי שהיה לי טוב יותר כשהייתי מוגנת? אני רוצה למצוא לי מקום חמים לנוח בו אבל אין.
"דברים טובים אף פעם לא קורים לי". לפעמים אני חושבת שזה כל כך מטופש לומר את זה, אבל לפעמים זה נשמע פשוט נכון.
החיים שלי נמשכים לריק. אני לא אוהבת את מה שאני עושה, אני מרגישה כל כך לבד, אני לא אוהבת את מי שאני ואני אפילו לא יודעת למה. אני מנסה כל הזמן לעשות דברים אחרים, להקיף את עצמי באנשים, להשלים עם עצמי, אבל נכשלת.
הגעתי למסקנה שעדיף להיות חיה בטבע. אולי אתה בסכנת קיום תמידית אבל לפחות אתה לא מודע. הכלב לא יודע שהדחף שלו להתרבות הוא חסר משמעות לחלוטין, הג'ירפה לא מבינה שהיא אפילו לא ממלאת פסיק ברצף של יקום אינסופי, וככה יש להם דרייב לחיים והם לא חווים דיכאון. אם הייתי מוצאת משמעות כלשהי לחיים או אם הייתה לי אמונה בכח עליון הייתי מסוגלת לחיות חיים לא שלמים שכאלה בשלווה.
השבוע היה לי ראיון עבודה שכשל. שמעתי שאנשים יפים מרוויחים יותר, אבל זאת שקיבלה את העבודה הייתה מכוערת. איפה כאן הצדק? בטח יש לה גם חבר..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
